לפני חמישה חודשים סיימתי פרוייקט יצירה של ארבע שנים, זה היה מסע אינטנסיבי ומלמד, קשוח ואינטנסיבי וגם מלחיץ לא מעט, זה היה מסע מפתיע, מרפא ומשחרר שעורר את כל חושיי, אחרי שהפרוייקט הסתיים, ביקשה נפשי להתפנות ליצירה הבאה, כזו היא יצירה, ברגע שהיא נולדה, היא מפנה מקום לבאה אחריה, בלי פלאשים, בלי מצלמות, בלי אגו מפונפן.
הדף הלבן
הדף הלבן הוא הכי מרגש, הוא גם הכי קשה כי הוא באמת לבן, והוא דף, בלי דמויות, בלי טכנולוגיה, דף לבן, עט, ורעיונות שמבקשים להתבטא.
עומד אני מול הדף הלבן והריק, ובתוכי שחור, על הדף אני מחליט לשחרר הכל, לנקות את מערכות הדמיון וששת החושים, כמו שואב אבק, שמבקש לפרוק את עצמו לפני שאוכל לחזור למלאכת קיומו, אני פורק על הדף פחדים, וכמיהות, ריבים עם חבר, מחלה של חברה אהובה, מלא קנאה בקולגות שלי, ושמחה בהצלחתם של חלק מהם, כלום מאלה לא רעיונות לסדרה או לסרט, לא מופע מחול או סטנדאפ, זה פשוט פריקה על הדף, ניקוי מילולי על דף לבן שאט אט מתלכלך מאותיות שחורות.
בארבעת החודשים שחלפו כתבתי דפים לבנים, רצפי תודעה, הקאות מנטליות, זהו בלוג של יוצר על תהליך יצירה שהוא בעצם תהליך החיים, וחלק מחבלי לידה של יצירה זה ניקוי מערכות הנפש על הדף, שטיפה מילולית, בניקוי הזה אני יודע טמונים ביצי זהב, אבל כעת על הדף הלבן שום רעיון ושם יצירה, על הדף פורצים פחדים מהעתיד, כל החששות העמוקים מתבטאים החוצה, רגשות עמוקים שמסלסלים את עצמם למילים, לרגעים אני יכול להבחין בהם בצורה לוגית, לסדר אותם בתודעתי, בהיגיון, מתרחק מהלב, באמצעות המילים אני מתנתק מאחיזה רגשית, דרך מרווחי האותיות אני מתבונן, נוגע לא נוגע, מביט מרחוק בפחדים שככל שאני כותב אותם יותר ויותר, הם לא כאלה מכאיבים, הם פשוט משתחררים.
רשימת מכולת
הדף הלבן הוא גם רשימת מכולת, רשימת קניות, הכל מותר כאן על הדף הלבן, לונה פארק של הדמיון, הדף הוא התחלה חדשה לחיי, ולרגע אחד אני אלוהים, וזה דורש ממני להציב את עצמי בשאלות של מה אני רוצה לעשות? מה אני רוצה לבטא? על מה אני רוצה לשים זרקור בחיים שלי? של העולם? של הכדור? או או אולי של החיים של השכן שכבר שבוע קוצר את הדשא ב 6 וחצי בבוקר, מה עובר עלייך בנאדם?
הדף הלבן הוא השרטוט הראשוני, הסקיצות הבתוליות של מוחי שמשפריץ אותיות בדמותם של רעינוות, מחשבות, חלומות בהקיץ, אני יודע שמה שאכתוב עכשיו, יכתוב את עצמו הלאה, ישריש את עצמו בדמיוני, יזדחל אט אט למלאכת כתיבה ויצירה, ברור לי שמה שאני מעצב עכשיו, זה מה שיעצב אותי בחזרה, זכרו את זה, זה אולי משתק ושם כובד של אחריות, אבל זה יופי אינסופי.
על הדף הריק הוצאתי הכל, שפכתי מלא זרעים, חיטטתי בעבר, בנשמה, בכעסים ופחדים, ברצונות הסמויים, בשקרים שלי, של אחרים, של הממשלות, פרקתי הכל, כתבתי כרטיסי ברכה, רשימות קניות, בדיחות, שיפוטיות, על הדף הלבן בכיתי, הדמיון פרט את עצמו החוצה, הציב מצפנים, נקודות ציון, דשן טוב לעולם היצירה, כמו מיכל קומפוסט טוב ומזין, הדף עושה את עבודתו.
יורד לסיני
דווקא בתוך כל הדישון הזה אני מחליט לעזוב הכל, לתת לקומפוסט לעשות את שלו, הסתיו כבר בפתח, והוא מביא איתו גשמים רבים, שיזינו את זרעי היצירה האלה שנזרעו בחודשים החמים, יש עונות ליצירה, יש עונת זריעה ויש קציר, ויש דגירה ומנוחה, גם לחם טוב צריך להיות לדגור בתנור כדי לתפוח בלי שיציקו לו כל רגע.
אני יורד לסיני, להרפות, לתת לשרירי הדמיון להתאושש, כמו מתעמל אחרי חדר כושר, אני קורא ספרים, נח על ערסל, מעשן, מביט על המים, ומזמזמם את השקט המדברי, אני יודע שבהתאוששות הזו הרעיונות הטובים מתחזקים, חלק מהזרעים ימותו, זה עצוב אבל זה גם מאוד ברור לי, חלקם יפרחו לעצי עד ירוקים, מי זה מי? לא אדע לעולם, זה חלק מהמסתורין של עולם היצירה.
בזמן של סיני, אתן לפוסטים ולבלוג להדהד כאן ברשת, גם הוא זרע של חיי, ינבט לא ינבט, לא משנה, לא אדע, אני אדם זורע, אתן לגשמים להשקות תובנות, להצמיח חוכמה, להשריש יצירתיות, לחוות עולם, לעשות שלום.
מגיע לנו.
הדף הלבן
הדף הלבן הוא הכי מרגש, הוא גם הכי קשה כי הוא באמת לבן, והוא דף, בלי דמויות, בלי טכנולוגיה, דף לבן, עט, ורעיונות שמבקשים להתבטא.
עומד אני מול הדף הלבן והריק, ובתוכי שחור, על הדף אני מחליט לשחרר הכל, לנקות את מערכות הדמיון וששת החושים, כמו שואב אבק, שמבקש לפרוק את עצמו לפני שאוכל לחזור למלאכת קיומו, אני פורק על הדף פחדים, וכמיהות, ריבים עם חבר, מחלה של חברה אהובה, מלא קנאה בקולגות שלי, ושמחה בהצלחתם של חלק מהם, כלום מאלה לא רעיונות לסדרה או לסרט, לא מופע מחול או סטנדאפ, זה פשוט פריקה על הדף, ניקוי מילולי על דף לבן שאט אט מתלכלך מאותיות שחורות.
בארבעת החודשים שחלפו כתבתי דפים לבנים, רצפי תודעה, הקאות מנטליות, זהו בלוג של יוצר על תהליך יצירה שהוא בעצם תהליך החיים, וחלק מחבלי לידה של יצירה זה ניקוי מערכות הנפש על הדף, שטיפה מילולית, בניקוי הזה אני יודע טמונים ביצי זהב, אבל כעת על הדף הלבן שום רעיון ושם יצירה, על הדף פורצים פחדים מהעתיד, כל החששות העמוקים מתבטאים החוצה, רגשות עמוקים שמסלסלים את עצמם למילים, לרגעים אני יכול להבחין בהם בצורה לוגית, לסדר אותם בתודעתי, בהיגיון, מתרחק מהלב, באמצעות המילים אני מתנתק מאחיזה רגשית, דרך מרווחי האותיות אני מתבונן, נוגע לא נוגע, מביט מרחוק בפחדים שככל שאני כותב אותם יותר ויותר, הם לא כאלה מכאיבים, הם פשוט משתחררים.
רשימת מכולת
הדף הלבן הוא גם רשימת מכולת, רשימת קניות, הכל מותר כאן על הדף הלבן, לונה פארק של הדמיון, הדף הוא התחלה חדשה לחיי, ולרגע אחד אני אלוהים, וזה דורש ממני להציב את עצמי בשאלות של מה אני רוצה לעשות? מה אני רוצה לבטא? על מה אני רוצה לשים זרקור בחיים שלי? של העולם? של הכדור? או או אולי של החיים של השכן שכבר שבוע קוצר את הדשא ב 6 וחצי בבוקר, מה עובר עלייך בנאדם?
הדף הלבן הוא השרטוט הראשוני, הסקיצות הבתוליות של מוחי שמשפריץ אותיות בדמותם של רעינוות, מחשבות, חלומות בהקיץ, אני יודע שמה שאכתוב עכשיו, יכתוב את עצמו הלאה, ישריש את עצמו בדמיוני, יזדחל אט אט למלאכת כתיבה ויצירה, ברור לי שמה שאני מעצב עכשיו, זה מה שיעצב אותי בחזרה, זכרו את זה, זה אולי משתק ושם כובד של אחריות, אבל זה יופי אינסופי.
על הדף הריק הוצאתי הכל, שפכתי מלא זרעים, חיטטתי בעבר, בנשמה, בכעסים ופחדים, ברצונות הסמויים, בשקרים שלי, של אחרים, של הממשלות, פרקתי הכל, כתבתי כרטיסי ברכה, רשימות קניות, בדיחות, שיפוטיות, על הדף הלבן בכיתי, הדמיון פרט את עצמו החוצה, הציב מצפנים, נקודות ציון, דשן טוב לעולם היצירה, כמו מיכל קומפוסט טוב ומזין, הדף עושה את עבודתו.
יורד לסיני
דווקא בתוך כל הדישון הזה אני מחליט לעזוב הכל, לתת לקומפוסט לעשות את שלו, הסתיו כבר בפתח, והוא מביא איתו גשמים רבים, שיזינו את זרעי היצירה האלה שנזרעו בחודשים החמים, יש עונות ליצירה, יש עונת זריעה ויש קציר, ויש דגירה ומנוחה, גם לחם טוב צריך להיות לדגור בתנור כדי לתפוח בלי שיציקו לו כל רגע.
אני יורד לסיני, להרפות, לתת לשרירי הדמיון להתאושש, כמו מתעמל אחרי חדר כושר, אני קורא ספרים, נח על ערסל, מעשן, מביט על המים, ומזמזמם את השקט המדברי, אני יודע שבהתאוששות הזו הרעיונות הטובים מתחזקים, חלק מהזרעים ימותו, זה עצוב אבל זה גם מאוד ברור לי, חלקם יפרחו לעצי עד ירוקים, מי זה מי? לא אדע לעולם, זה חלק מהמסתורין של עולם היצירה.
בזמן של סיני, אתן לפוסטים ולבלוג להדהד כאן ברשת, גם הוא זרע של חיי, ינבט לא ינבט, לא משנה, לא אדע, אני אדם זורע, אתן לגשמים להשקות תובנות, להצמיח חוכמה, להשריש יצירתיות, לחוות עולם, לעשות שלום.
מגיע לנו.
