בדיעבד

זהו השנה מסתיימת, 365 ימים שהובילו אותנו לאללה יוסטור של חוויות, בקצב החיים הזה המוח שלנו אינו יכול לנצור רגעים כמו אלגוריתם דיגיטלי, לכן אנחנו מתיישבים מול הדף ופורטים את השנה. אנחנו לא אוהבים לעצור, בעולם שיש בו התפתחות תמידית עצירה נחשבת לנסיגה, אבל אין בעצם נסיגה, אם נסכים ללמוד שגם לעצור זה התפתחות, נוכל לקפוץ קפיצות קוונטיות אדירות, ולהכיר לעומק את את התנועת הפרדוקסלית.

כשאנחנו עוצרים, אנחנו מעמיקים, אנחנו שולחים שורשים, זרועות אל מעמקי הנפש שלנו ומשקים את חיינו, אנחנו חותרים באומץ פנימה אל הכמיהות, החששות, הפחדים, התשוקות שלנו ודוחפים אותם לתת ביטוי בצליל וצבע.
אנחנו מוצצים גבעול בזמן שכל השיירה בתנועה מתמדת, תיאר את זה יפה מאיר אריאל, ואכן אנחנו מוצצים גבעול, שותים מים, אוכלים כריך שואלים שאלות וכותבים את מנגינת הלב.


בדיעבד:
אתמול העמקנו במילים על השנה שעברה, הבטנו על השנה והבחנו בלב פתוח איפה יצאנו מלכים, איפה יצאנו חומוס, איפה אנחנו משקרים לעצמנו, ומה חיפפנו השנה.
לסקור את השנה בדיעבד מעניק לנו התבוננות אדירה ולא מתפשרת על עצמנו, כי אם רצינו דבר אחד, אבל עשינו פעולות לדבר אחר, יש בעיה. תוך כדי תנועה קשה להבחין בפרטים הקטנים, אנחנו שוגים, אנחנו מעיזים, אנחנו אמיצים, מקבלים החלטות, נחשפים לכורח המציאות מקבלים את תגובת החיים וממשיכים צעד אחר צעד. דווקא שאנחנו עוצרים אנחנו יכולים לזהות את הדחפים הפנימיים שלנו, שמניעים אותנו, וגם את הפגמים, אם הפעולות והתוצאת שמתגלות במציאות חיינו אינן תואמות, משהו כאן יצא מסינכרון הלב, יש לנו הזדמנות פז להכיר בכך, וזה אפשרי רק בדיעבד.

הבדיעבד, הוא החקירה שלנו, הוא מעניק לנו כנות מול עצמנו בלבד, אולי זה הפחד, אולי זה לא באמת הדחף האמיתי שלי, בעצירה אפשר לשאול שאלות למה. למה פעלתי ככה? למה אני רוצה ליצור? למה אני  קורא את המילים הללו עכשיו? למה אני רוצה את מה שאני רוצה?

רק אנחנו אחראים:
אף אחד לא ייקח אחריות עלינו, אף אחד.
יש לנו דד ליין של 365 שנה ליצור את עצמנו, ליצור משהו בתוכנו ומתוכנו, אז מה בא לנו? מה אנחנו רוצים? מה הכמיהות שלנו? מה נעשה השנה הזו שיהיה יוצא מהכלל? תהרהרו על הדף.

אני רואה את האחיין שלי אורי, הילד למד לדבר תוך שנה, הוא מתקשר עם העולם, לא הכי ברור שאפשר, אבל הוא מדבר, לחלוטין, והוא עשה זאת בשנה אחת, אם הוא יכול לדבר שפה עם נשוא פיעל פועל והתפעל למה שאנחנו לא נדבר את היצירה שלנו? את מי שאנחנו ואת מה שבא לנו להגיד וכוס אומו העולם?
למה לא?
אורי לא מפחד, אין לו מה להפסיד והוא צעיר, הוא אפילו לא יודע מה זה שנה, ומה זה יום. ואנחנו? אנחנו כבר עברנו כמה וכמה עשורים וספקות לא מעט, בשנה אחת אפשר ללמוד לכתוב? לדבר? להרצות? להיות אבא? להקים עסק?

תתפלאו:
יש לנו 365 ימים ליצור את האני החדש שלנו? מהו? מה משקל הגוף שלנו? מה היצירה הבאה שלנו?  מה אנחנו מזינים את עצמנו? נהיה בחו"ל? איפה בא לנו לטייל בכלל? איזה פרוייקט יושב לנו בקנה? איזה פעולות יידרשו לעשות השנה כדי לקדם אותו? נעמוד  בהתחייבות? הפרוייקט הזה חשוב לנו? על מה נהיה מוכנים לוותר בכנות כדי לתת לנשמה שלנו לזרוח החוצה?
מה עוצר אותי? מהן דפוסי ההתנהגות חסרי התועלת שהגיע הזמן לקחת אחריות ולסלק אותם? מה דרוש לי? מה אני יכול לעשות כדי לעמוד בזה?
אם ילד יכול לדבר עולם שלם, גם אנחנו יכולים לדבר עולם שלם ומעבר, לרקוח אותו בפעולה במילים בחיפוש ובפעולות.

רק אנחנו אחראים לא אף אחד אחר - קחו גם את זה כידוע לחיים.
אחנו יוצרים אנחנו בוראים אנחנו מרימים את היצירה ותסמכו עליה היא כבר תחבר בין הנקודות.
יש לנו מחזור של 365 ימים שבו נזרע כוונות, משאלות כמיהות, נדגור עליהם, נפריח אותם, נאכל פירות, נזרע ותחיל מחדש.

קפצו קפיצה קוונטית לשנה הבאה, לשנת 2021, ראו את השינוי שעברתם, ראו את התוצאות בעיני רוחכם, תדמיינו אותם על הדף תציירו אותם, תרקדו, העניקו ליעד הנכסף להיות שם בתודעתכם,  נקודת ציון ברורה בגיפיאס של נפשכם.

אני מאמין בעצמי, אני מאמין באורי שיידע לדבר וללכת ולנהוג ולרקוד ולכתוב, ואני מאמין שאנחנו נדע לדבר את הנשמה שאנחנו, נדבר את הכמיהות והדחפים והאהבות והרצונות שלנו, ביצירתיות. וכשאנחנו נהיה עצמנו באמת, נהיה הכי מיוחדים, אז כבר אין צורך במאמץ, רק פשטות שולטת במרחב, ואז אנחנו באמת אלוהימים קטנים.

אך ורק בנו:
זמן טוב להכיר את מנגינת הלב שלנו, על מנת שנוכל לחזור אליה שוב ושוב במהלך השנה.
הגיע הזמן לסלק את חוסר התועלת והדפוסים הישנים, ולהיכנס לעידן החדש הזה שאנחנו בונים את עצמנו, לא רק היום, לא בסוף השנה, כל יום,  365 ימים.
וזה תלוי אך ורק בנו.
אך ורק בנו.

שנה טובה

סופשנה

הנה סוף השנה מגיע, מחר כולנו נסיים את  2019 ונמשיך ל 2020 עוד סטורי שחלף, בקסם הגדול הזה. אנחנו גוללים שנה אחר שנה, בתנועת החיים הזו, שמתקיימת תמיד, עד ששכחנו מה עברנו בכלל השנה הזו.
אבל לא שכחנו, קצב החיים המהיר הזה שמתקיים 'בלחיצת כפתור', ככה אפשר לקרוא לעידן הזה שאנו חיים בו, הכל כך כך מהיר, בלחיצת כפתור אנו נכנסים לספרייה הכי גדולה של ידע שקיימת, בלחיצת כפתור אנו יכולים לצפות בכל הסרטים בעולם, אני יכול לעוף למדינה אחרת, להזמין אוכל, להזמין גראס, להזמין כלה, להתאהב, בלחיצת כפתור אני יכול להרוס חיים, וגם ליצור אותם בפאר.

זמן טוב להתבונן על השנה הזו שעברנו, לראות אותה על הדף במילים, אולי בתמונות, תציירו אותה, אבל תעשו אתם את העבודה, אל תתנו לאלגוריתם של פייסבוק להציף לכם את זכרונות הלב מהשנה האחרונה.
זמן חשוב להעמיק אנחנו בעצמנו, להרגיש את האלגוריתם הפנימי שלנו, של מה נכון ומה לא, מה עשה לנו טוב, ומה הגיע הזמן להעיף מהחיים שלנו, מה אנחנו זוכרים מהשנה הזו שהיית?

כיוצרים, הזיכרון שלנו מתבקש להיות חד, לאו דווקא מדוייק אבל חד, אנחנו זוכרים כאב לב בילדות, לא זוכרים ממי ואיך, אבל אנחנו כותבים את הכאב הזה בדיאלוג קורע לב בסרט, כיוצרים אנחנו נזכרים, מתחברים, כותבים, ונרפאים, אנחנו מתרפקים על שנות ה80 ומצייריםאוה בצבעי עבר חמימים, אנחנו זוכרים את רשמי החיים ומשרבטים אום ביצירתיות על קנווס המציאות.

כל כך הרבה סיפורים אנחנו חווים, ורגשות, ומה לא, הכל מתערבב, והמערכות האלקטרוניות שאנחנו חיים בתוכן לוקחות מאיתנו את הזכרונות הללו, הן מציבות אותם באלגוריתם חסר לב ונוכחות ומספרים לנו זיכרון עטוף בפוטושופ.

אנחנו כאן כדי ליצור, אנחנו כאן כדי להעמיק בחיים, וגם לזכור אותם דרך כנפי היצירה שלנו. לזכור את הפרטים הקטנים של גרם מדרגות עם פיהנ שבורה, בלון היומולדת מהליום שמצא את עצמו בחצר שלי, וגם את הכאב הלב בסיני. סופשנה היא הזדמנות נפלאה לעורר את הזיכרונות שלנו, להתחבר עוד קצת אל הרגשות, לא לחיים שלמים, ברגוע חברים, שנה, שנה קטנה בתוך  ציר הזמן הארוך שלנו, שנה, שככל שניתן לה תשומת לב, היא תעניק לנו תשומת לב בחזרה.

עשו רשימה, שבו וכתבו, ציירו, שוב עעשו זאת תתחברו אל השנה הזו שחלפה, אל תיקחו אותה כמובן מאליוף היא הייתה שנה לימדה אתכם, שנה שפגשתם אנשים, יצרתם מערכות יחסים, זאת שנה שקראתם ספר טוב שלקח אותכם למחוזות בדמיוון, או בלב. שנה שטיילתם, ראיתם נוף, אכלתם אוכל שלא הכרתם, טעמים שלא פגשתם, שנה שהתאהבתם, או נפרדתם, שנה של דרך חדשה, גם השנה התחילה במשב רוח חדשני. מה הייתה השנה שלכם?

בתחילת השנה חזרתי הביתה, למושב, אחרי שנה בבית חולים, את השנה פתחתי בבית, רוח חדשה, חיים חדשים שקיבתי במתנה, בשנה הזו ביקרתי יותר בבי חולים מאשר בבית של ההורים שלי, בפער עצום, בשנה הזו למדתי ללכת, צעד אחר צעד, לראות את הפצעים שלי נרפאים, את הצלקות שלי מקבלות גוון גוף, בשנה הזו בכיתי מלא, וצחקתי גם אל מעט, ביליתי בסיני פעמיים, טעמתי מדבר, וצל תמר, צללתי בגלים, חברתי אל הים, הכרתי את נעם, הכרתי לב נפתח, ולב סגור, ראיתי בגידה, עשיתי תאונה, יבלתי 3 דוחות חניה, הופעתי מלא, הצחקתי, כתבתי, בשנה הזו שיחררתי אנשים מחיי, ופגשתי חדשים, אכלתי פטריות, ניגנתי בגיטרה שרתי שירים בפורטוגזית, בשנה הזו צילמתי את ספיישל הסטנדאפ שלי, לא לפני שכתבתי אותו והפקתי אותו, ונתלשו לי השערות שאין לי, בשנה הזו ערכתי את המופע, אבל ערכתי את עצמי, הייתי בים, מצתי שבועף וחירבנתי פלאק, נרשמתי לקאנטרי, התחלתי לשחות, צילמתי סדרת טלויזיה, היינו מועמדים לאמי, ראיתי את לואי סיקיי, וצחקתי מג'ים ג'פריס.
בשנה הזו התבגרתי לקחתי על עצמי את מלאכת החיים ברצינות, והחתחלתי ליצור אותה בשעשוע, יזמתי, בראתי, קידמתי, לקחתי סיכונים, השקעתי, הצלחתי ונפלתי, כל כך הרבה בשנה כל כך קטנה שהתחילה מאדם שבקושי יכול ללכת.
בשנה הזו הורדתי קב, ואח"כ עוד קב, בשנה הזו למדתי ללכת בלי עזרים.
כתבתי בשנה הזו, כתבתי הרבה, כתבתי את עצמי ואת אחרים, כתבתי את ום אוגוסט, ואת הקור של נובמבר, בשנה הזו פתחתי בלוג, בשנה הזו ראיתי את עצמי באור אחר, וזה עשה לי טוב, גיליתי כוחות יצירה, כוחות חיים ששלפו אותי מתלאות החיים מהפחדים, בשנה הזו פחדתי, ונבהלתי, אבל גם למדתי לגלות את טבעו של המוח האנושי, בשנה הזו נרגעתי, בשנה הזו נכנסה שלווה, ופשטות, וניחוות של מילים, ויירה שהעניגו לי את המסע הזה.

זאת הייתה שנה מופלאה, שככל שאני צולל בה יותר, היא לא הייתה סטורי חולף, היא הייתה מלאה בעוגני חיים, בתובנות, בחברים במשפחה חדשה של ידע יצירתיות אהבה וקסם גדול.
אני אצלול עם השנה הזו אל שאר היום, במילים, בניעה באוטו, בשיטוטים שלי כאן במושב הירוק, אתן לשנה שחלפה עוד 24 שעות לנשוב בעצבים הזעירים של זכרונות הלב, והתודעה. לתת לה בדרכה ליצור תשלילים של תמונות חיות בתוכי.

צופו עם הלב, תנו לו לשוט בגלי הנפש, תחתרו במילים ותגלו יבשות חדשות.

הרבה אהבה

ספקות

אתמול הופעה לא טובה, אני מתעורר סהרורי, יכולתי להיות יותר נוכח אני מבר לעצמי, וקשוב, יכולתי להגיע מוכן יותר, אבל כל זה המילים הללו, קשורות לצירה הזמן של ה'בדיעבד', ברגע האמת על הבמה הכל כל כך רגיש ועדין ושברירי, מה הפלא שכל כך קל ליפול.

והספקות מגיעים עם הנפילה, כמו שפעת הספק אוהב לחפש איפה מערכת החיסון הנפשית שלי נפגמה, וכמו חלודה הוא מצטבר על גלגלי השיניים של התנועה, של האמונה של היצירה.

והנה אני עומד מול הספק, אני מדבר אותו, נותן למילים ביטוי, גם אתה ראוי לדבר, גם אתה איתי כאן במסע הזה, אבל דיר באלק, אתה לא הנהג.

הספקות מדברים דרך כל מיני מניפולציות שמוחי רוקח, הוא מחשב את הנתונים, את הקהל שישב שם באולם, את הפרזנטציה, את הנוכחות שלי על הבמה, הספקות יוצרים רישום שלי על בסיס ההופעה של אתמול, כאילו לא עשיתי עבודה בשנים האחרונות, כאילו לא נתתי מספיק כאילו כלום.

איך אתה לא מתבייש ספק יקר?
הוא לא מתבייש, הוא כאן כדי להצביע, הוא כאן כדי לדבר ועל מה?
באמתחתו פחדים, וכאבים, חששות אמיתיים מהדד ליין שכל יום מתקרב בצעדי ענק מפחידים. הלוואי ויכולתי להיוולד אדם אחר, מכונאי, מתקן מקררים, למה אני צריך את החפירה הנפשית הזאת, למה אני צריך ללכת עם כאב לב בגלל הופעה לא מוצלחת, למה אני מבקר את עצמי, למה הכל כל כך חד וחשוף, ולמה אני עדיין מפחד?

אני פונה אל היום הזה לתמיכה, לעזרה, לכוונה.

הכל מתחבר, הכל יתבהר, השמש עוד תפרוץ את מעטה השמיכה האפורה של החורף הנוכחי.

ממשיכים בדרך.

הזדמנות

שבת חורפית, אני מריח את האח של השכנים, ריח העץ השרוף מחזיר אותי לפשטות טבעית שכזו, כמו לחזור לעידן עתיק מגלגול אחר, שכה מוכר לי אך סמוי לי מהזיכרון.
ריחות מרקים עוטפים פה את המושב, והשקט השבתית הה מעניק לי הזדמנות לכתוב את השבוע שעבר, לפרוק את המילים ולהתכרבל בתוכן.
אני בעיקר נח פה על הדפים, ושותה גם לא מעט תה, הטיול של שלשום, הביא איתו מילים יפות אך גם שפעת, זה סיכון שהסכמתי לקחת, אני מחבק את השפעת הזו,  היא מעניקה לי הזדמנות להתכרבל על הספה, לצפות בטלויזיה, לנוח באמת, אז קצת מילים לנשמה, ואחזור לתנור.

בימים האחרונים אני ממלא את עצמי בנוזלי ופורק אותם על נייר טואלט, אפשר לומר שאני צינור של נוזלים, הגשם הזה הביא איתו הרבה מים, והם מנקים אותי.
אין לי כל כך תיאבון, השפעת הביאה לי הזדמנות לשחרר מאוכל כבד, לחיות על נוזלים, ורגע לנוח ממערכת העיכול,  כבר יומיים שלא שתיתי קפה, אני מבסוט, השפעת הגיעה עם השותפה הצמודה שלה תה עם גינג'ר ולימון, וזה עושה לי טוב.

הצלחה באה אל אלה ההופכים מודעים לה, זוכרים את הידוע הזה? אז בואו תלבישו אותו גם על ההזדמויות שבאות בחיינו, גם הן, ההזדמנויות, הופכות להיות גלויות למי שמודע להן.

הזדמנויות הן ניצוצות החשמל שמניעות את היצירה, הן הדחף שמניע את גלגלי  מערכת החשיבה, והן אפשר לומר, מקדמות את החיים, אלמלא הזדמנויות, העולם היה דומם.

להזדמנויות יש פרקי זמן, והן חד פעמיות, כמו השפעת שעוברת, גם הזדמנויות חולפות, הן לא תמיד ברורות לנו ברגע האמת שהן אכן הזדמנויות ועל אף זאת לכל אחת זמן מוגדר משלה, אתה בבר, העלמה שלידך מביטה בך, זה נעים לך, היא מוצאת חן בעיניי, ואין ספק שצצה הזדמנות להניע את הסיפור הרומנטי שלך, אך אתה מבוהל, היא ממשיכה לדרכה, לא תראה אותה יותר לעולם, והנה חלפה לה הזדמנות.

הזדמנויות מקדמות את החיים שלנו הן מעמידות אותנו מול עצמנו, ושואלת אותנו אם אנחנו מוכנים לצאת להרפתקאה, אם נלך עם ההזדמנות, נתיב חדש בחיים יפתח ויסחוף אותנו, אם נבחר שלא, ההזדמנות כמו רעיון טוב, תמשיך הלאה, לאדם אחר.
הזדמנויות יכולות לעקור אותנו לארץ אחרת, הזדמנויות יכולות להניף את הקריירה שלנו, הן יכולות להפוך אותנו לאבא.
הזדמנויות מפחידות, כי הן דורשות מאיתנו להביט מול עצמנו ולעשות החלטה, הזדמנויות אוהבות החלטות, אחרת הן ממשיכות, אף אחד לא רוצה להרגיש את תחושת הפספוס גם ההזדמנויות.
הזדמנויות טובות מפחידות, מוציא לאור מעניק לך הזדמנות להוציא ספר, ההזדמנות מבקשת החלטה, והפחדים מתחילים לדבר,"אני לא מוכן", "הספר לא מוכן", "יש עוד הרבה עבודה", זה כתוב לא טוב", "מה זה אומר שאני צריך להתחייב?", "אין לי זמן" אנחנו מכירים את גלגלי החשיבה שהזדמנות דופקת על דלתנו.

הזדמנויות מגיעות בשלל צבעים, ואירועים, הן סמויות מן העין, והן חכמות, הן מלאכים של היצירה הגדולה, והן כאן כדי לקדם את העלילה הגדולה, ההזדמנויות כאן כדי לוודא אם אנחנו רציניים, הן כאן כדי לעקור אותנו מהפחדים, הן כאן כדי ללמד אותנו משהו על עצמנו.

כמו ההצלחה, גם הזדמנויות הופכות גלויות למי שמודע להן, ויש מהן בשפע.
התאונה הקשה הביאה לי הזדמנות לעצור. בחיים שהתנהלו בריצה כמו היו אחרי מרדף, באה התאונה ועצרה הכל.
התאונה הייתה אירוע מצמית וכואב, אך היא היתה גם הזדמנות אדירה לעצור ולהתבונן בעצמי.
זאת הייתה הזדמנות מעוותת לקחת שנת שבתון אמיתית, ועדיין הזדמנות. לעצור. ולהתבונן החוצה, בפרחים לצד הדרך שפיספסתי במהלך ריצת החיים, לתפוזים שגדלים פה על העצים שלא שמתי לב שקיימים, התאונה העניקה לי הזדמנות לפגוש את המשפחה שלי מחדש ולהבין לעומק עד כמה המשפחה חשובה לחיי, וכמה זה לא מובן מאליו.
התאונה הניעה אותי לעשות החלטות מיידיות של מה נכון ומה לא נכון, מה מועיל לי לחיים ומה עליי לשחרר, התאונה איווררה את החדרים וניקתה את נפשי.
היא הפגישה אותי עם הגוף, העניקה לי הזדמנות לאהוב את גופי ממקום שלא ציפיתי, דווקא מתוך הכאב והנכות למדתי את אנטומיית הגוף שלי לעומק, למדתי את צרכיי הגופניים, ולהזין את עצמי באוכל נקי, מזון בריא עם ערך תזונתי עשיר.
התאונה נתנה לי את ההזדמנות לשבת ולכתוב את החיים שאני רוצה, להתחבר אל הרצונות העמוקים, כמו פשוט ללכת, התאונה הפגישה אותי עם דוקטורים, ואחיות ורופאים, ושלל של אנשים ודמויות, היא הפגישה אותי עם סיטואציות שלא חשבתי לפגוש בכלל, התאונה העניקה לי הזדמנות לכתוב יותר שעות ביום על מה? אין לי מושג, פשוט לכתוב וזאת הייתה הזדמנות נפלאה לחדד את כישורי הכתיבה.

הזדמנויות קיימות תמיד, ויש לנו בחירה להיות תמודעים אליהן. להיות מודע להזדמנויות זה לבחור לראות את החיים בצורה בוגרת יותר, רוחניות יותר, שאומרת שכל דבר בחיים לא קורה לך, זה קורה בשבילך.
ההזדמנויות מקדמות את דפוס החשיבה הזה, שמאלץ אותך להתחבר עם זרם היקום שדואג בשבילך, ואתה כאן כדי להקשיב, להיות צינור.

לא צריך אירועים דרמתיים כדי לעורר הזדמנויות, על אף שהם בהחלט עושים עבודה טובה, אבל אם נבחר ללכת יד ביד עם ההזדמנויות, היקום מתחשב, שיעור אמיתי אפשר ללמוד גם בשמחה, ובחיוך לאו דווקא מתאונת דרכים.
אנחנו מחפשים הזדמנויות, כמו רעיונות, אנחנו מחפשים הזדמנויות כדי לקדם את החיים שלנו עוד קצת, אולי זה ערב שייגרום לנו אחת ולתמיד להקריא את השירת מגירה שלנו.
אבל לא צריך לחפש הזדמנויות, אפשר גם ליצור הזדמנויות
בל נשכח שאנחנו יוצרים, אנחנו יכולים ליצור הזדמנויות, תנו לרוח היצירה שלכם את החופש ליצור עבורכם הזדמנויות, כתבו מערכון, הוא יביא לכם הזדמנות לחקור את הקומדיה שלכם, לצפות בתכנים קומיים, לצאת למועדוני סטנדאפ, תבשלו מרק, הזדמנות לצאת לחנות התבלינים לחפש מתכון באינטרנט, להרחיב את הקולינריה שלכם.
צרו מלא הזדמנויות, תרססו אותם לשמי נפשכם, וזכרו את הידוע של 'הנטייה להתחבר' גם ההזדמנויות האלה ייתחברו, הרשו לקסם הגדול לחבר את הזדמנויות חייכם, ראו מה הוא מביא, תביאו לו את המנחה הזו של יצירת הזדמנויות.


קחו את המילים הללו כהזדמנות להבחין בהזדמנויות, הזדמנות לחקור את חייכם ולהעמיק עוד בתנועת היקום שתמיד עושה בשבילכם!
יש פקק תנועה? הזדמנות רגע לעצור.
עומדים בתור לקופה? הזדמנות להקשיב לנשימה.
רעבים, יצאתם החוצה, הכל סגור? מעולה. הזדמנות טובה להניח לבטן ולמערכת העיכול, שתו מים, לא תמותו, להיפך הגוף יכבד אתכם על זה.
בהמתנה אצל הרופא? הזדמנות לשרבט איזה משהו על הדף.
פגשת בחורה? הזדמנות להכיר מישהי.
ביטלו עבודה? הזדמנות לנקות את הבית
הכרת מישהי? הזדמנות לחוות אהבה, או כאב לב.
חווית כאב לב? הזדמנות לכתוב על שבר הלב הזה.
מישהו מקהל מפריע באמצע הופעה? אלה הזדמנות לאלתר, להקשיב להיות נוכח.
יש גשם? הזדמנו נפלאה למרק.

הזדמנויות מקדמות את החיים, הן עוגנים של תנועה אנרגתית, זקיקי אור, חשמליים. אורות קטנים שהופכים לאור איתן. איזה הזדמנות קיבלת הבוקר?

ראו את החיים כרצף של הזדמנויות ותגלו שהעולם הולך אתכם, החיים הופכים להיות בשבילכם, וההזדמנויות באות כדי לקדם את הרעיון האדיר הזה.
ההזדמנת היא בשבילך.
וזה ראוי לחטוף הזדמנויות שמגיעות, הזדמנות היא רגעית היא עכשיו אי אפשר לקחת הזדמנות ולשמור אותה למועד מאוחר יותר, יש לה דד ליין וזמן תפגוה, כמו סטורי, גם ההזדמנות תעלם ברצף גלילת החיים.

סערה

הגשם מטפטף ללא הפסק, גם האף שלי הצטרף למלאכה, אני חושב שהטיול הרגלי בסערה של אתמול עשה את שלו, אבל לא איכפת לי, זה מחיר שאני מוכן לשלם, אף נוזל כדי לרקוד אחד על אחד עם הגשם הגדול, נשמע לי עסקה טובה.

טפטוף הוא התנועה השולטת במרחב, לא רק האף מטפטף, גם המילים, אני מטפטף אותיות על הדף, מטפטף דמעות של צחוק מההופעה של אתמול, ומטפטף רשימת מטלות לשבוע הבא, אני מטפטף מבטים, נייר טואלט מפוזר בבית, החתולים ישנים, טפטופים רגילים של המציאות.


סיימתי לכתוב דפי בוקר, גם זה כרגיל, השקט החורפי עושה לי טוב, מטר השמיים מנקה את האוויר, ובהירות מפציעה, לא צריך הרבה כדי לראות ממרחקים את החיטה פורצת ומכסה את האדמה בירוק זרחני. בא לי לעזוב את המילים, לחגוג עם עשב החיטה בבוץ, אך הפעם אעשה זאת במילים, הגשם, הנזלת, נייר הטואלט משאירים אותי בבית מול תנור ספירלה מאודם.

הסערה של אתמול חלפה, כמוה גם רעיונות, באים, סוחפים אותך,וחולפים, נותנים לדמיון להשתולל, רק זכרונות מטפטפים על דף הספירלה, ואיתם גם הספקות, שאולי לא הייתה כאן סערה בכלל.

אבל האדמה רטובה, ושלוליות בכל פינה, יש כאן רוויה אמיתית, גם לשובע הזה צריך לתת מילים. השובע כמו שלמדתי ממש לא מזמן, הוא הרגשה שעוברת אל המוח 25 דקות אחרי מלאכת האכילה. כלומר במשך 25 דקות אנחנו יכולים עוד לאכול על אף שגופנו בשובע, ואז...
אנחנו פשוט מפוצצים, ואז...
גם אי אפשר לזוז.
שובע לא מניע אותנו, הרעב עושה את זה, שובע הוא מנוחה, רעב גורם לנו לקום, לנתר כמו חיה, לשלוף שיניים פנימיות, הרעב בוער בנו כדי לשרוד.
והנה אחרי שצמאה נפשנו ממדבריות הקיץ, ורווינו, אנחנו רוצים ליצור, אבל אין לנו מושג לאן,  חלפה כאן סערה, השראה, מפל גדול של רעיונות, אך כמו האדמה גם אנחנו מוצפים, איננו מסוגלים להכיל אינפורמציה רבה מידי, גם את החלומות שלנו אנחנו לא מצליחים להחזיק למעלה מ 2 שניות אחרי שהתעוררנו, אז סערה גדולה של רעיונות?

השראה יצירתית כמו סערה סוחפת אותנו ומרימה אותנו השמיימה אבל לא רק אותנו את כל מה שנמצא בסביבתנו, את כל העוגנים היא מרימה, את המכוניות את גגות הבתים, סערה אמיתית עוקרת תמרורים, יסודות של גשרים, סלט גדול בשמיים, רק אחרי סערה אפשר להבחין ביצירתיות הקומית שלה, מכונית פז'ו על גג של בית, תמרור עצור תקוע במטע הגפנים, הגזיבו של השכנים הפך להיות כובע על עץ אקליפטוס.

קשה לכתוב סערה, אבל אני עושה את זה, מטפטף מילה אחר מילה, פה דימוי, שם מראות שספגתי, פה בוץ, שם חריץ בכביש, שום דבר לא אכיל מילולית, החיבורים גם לא הגיונים, כמו הפג'ו הזו על הרעפים, זה לא משנה, אני כותב, כותב על ההצפה, כותב את הטיפות, כותב על הרוח שפורצת מהחלון, על הצמרמורת שהיא מעבירה בגבי, אני כותב על השלוליות האלו, אפילו האדמה הכי יבשה שהכרתי אומרת שדי, אני כותב שפע של מים בטיפות שקופות של מילים, מה? מה כתבתי?
סערה.

שלוליות מטפפות פנימה, החורף ממלא את האקוויפר התת קרקעי של נפשי, עם האפצ'י, והבוץ, והאפור הזה שחוגג פה הגשם מדבר אלי בשפתו, אבל אינני יודע לפרשו, לא כעת. כעת אני רק כותב

דמעות של קיץ

חורף.
סערה בחוץ, וסערה בתוכי.
קונפליקט.
מצד אחד אני רוצה להתכרבל עם השמיכה לחוות אינטימיות עם התנור, החורף מה לעשות, מביא איתו קולינרייה אותנטית של רומנטיקה, שהתגעגעתי אליה מאוד, רומנטיקה שכזו היא דלק ליצירה החל מאפליקציות שידוכים, וכלה בלעשות ילדים לעולם.
מצד שני בא לי להשאיר את הרומנטיקה לחתולים מתענגים לי על הפוך, בא לי להרגיש את הסערה, אני רוצה להרגיש את הרוח, את הגשם, את הטבע מדבר אליי ברעמים, לא יודע אולי זאת התאונה, אבל מאז שהייתי קרוב למוות באל לי לחיות יותר את החיים, להתפלש בדרמה הגדולה של הבריאה דרך סערות ושלויוות ואינסוף של בוץ כאן במושב.
אז יצאתי, משוגע שכמוני, כיפת ברזל עשוייה משמיכה אפורה עטפה השמיים ועל הדרך את השמש, אף אחד לא בחוץ גם לא החיות, וזה יפה, רק אני והטבע, אינטימיות רומנטית שכזו, אני חוצה שלוליות ואז טובע בתוכן, אני נמרח בבוץ, והמעיל שלי נרטב, עוד אחטוף שפעת מהחוויה הזו, אני מוכן, אני מוכן להסתכן בקצת שפעת כדי לחוות עוד חיים, כאלה אנחנו משפחת היוצרים, ילדים גדולים שמוכנים להסתכן בחיים כדי לחוות אותם.
שלחתי רגליי למרחבים הפתוחים, הרוח כמעט העיפה אותי חזרה, הבטתי לשמיים, מתי הבטתם 10 דקות לשמיי החורף? 5 דקות? אולי דקה?
אולי בכלל לא.
החורף עוטף אותנו במעילים, במטריות, ואנחנו מוצאים את עצמנו מתרוצצים ממחסה למחסה, שכחנו לרגע שיש כאן עוד גוון של צבעים בשמיים, נכון הם לא זוהרים כמו בשקיעה של סיני, אבל הם לא פחות יפים, אפורים וקודרים, והם ראויים שנתבונן בם.

אני כותב, את הסערה שבחוץ ואת הסערה בתוכי, את הרומנטיקה שכבר לא חוויתי זה שנים, אני כותב על הרוח, כותב את טיפות המים שנופלות, כמו דמעות של אלוהים ממעמקים שהגיעו לשחקים, אני כותב את הבוץ, את הסערה, את הברקים, את הרעמים שהרעידו את החתולים משנם, ואת סימני הבוץ בכניסה לדלת.

המים האלו, שהתהדו להם כל הקיץ, וכעת חוזרים במפל של דמעות, מזכירים לי את מחזוריות החיים, מחדדים לו עוד את תנועתם של החיים, מחזוריותם העיקשת והמנחמת כל כך. הידיעה הזו שאני חלק מאותו מחזור, שאני חלק מאותה יצירה, שגם בתוכי ישנם דמעות כלואות, וכמו שהשמיים בוכים גם אני בוכה על הדף.

זמן טוב להביט מעלה על הדמעות האלה מהשמיים שבתוכנו, מאיפה הן באות?
במשך כל הקיץ, המים עבדו בשקט, סמויים מן העין, שקופים למתבונן, התהדו להם טיפה אחר טיפה, השמיימה, עם הידוע של 'הנטייה להתחבר'  הם רקמו להם עננים, קטנטנים, ממרחק הקיץ אף אחד לא שם על העננים הללו, מקסימום שומר מסך לשולחן העבודה במחשב, לא משהו רציני.
אבל הטיפות המשיכו, לא עניין אותם מי חושב מה, כוח החיים דחף אותם לעלות, אם הן רצו הטיפות או לא, המחזוריות 'בעטה בהן בתחת' כל הקיץ הן צפו השמיימה, שעה אחרי שעה במשך תשעה חודשים של חום מהביל, עננים התעברו, כמו לידה, הם מוכנים כעת להשקות אותנו בחזרה.

וכמו המים כזו היא גם היצירה, פעולות יומיומיות שקטות סמויות מן העין,
כיוצרים אנחנו מלקטים טיפות מים מהחיים, אנחו מלקטים מטבעות, אבל גם זרעים, אנחנו אוספים חלקי דיאלוגים, ודמויות, ציורים, פה ציטוט מספר, שם חלק מהופעה, אנחנו סופגים ריב בכביש ומתמללים אותו לפנקס, בשביל מה? שיהיה, אנחנו נוצרים בתודעתנו אירועי חיים אך בעיקר את מסלול חיינו, את הכאב, את השמחה, את המסע הנפשי המהולל הזה, חותמים אותו בתמונות, במילים, מאכליםו זכרונות, כמו עננים אנחנו מתמלאים בשקט, בלי לשים לב, כל זה יהיה חייב לצאת מתישהו, הרי אין וואקום בעולם נכון?

החורף הגיע וזה משמח, שעדיין יש מחזוריות, לדעת שאנחנו חלק קטן ממערכת אדירה, הידיעה הזו שאם אני אעמול בשקט, בתנועות עדינות, יבוא שינוי גדול.
אני זוכר את גוונקה, המורה שלי למדיטציית ויפאסנה, כשמתרגלים מדיטציה באופן עקבי כל יום, כמוה כמו כל יום שמים טיפה בכלי מאוד גדול, קצת כל פעם, התמורה המדיטטיבית כמעט ולא מורגשת, כמו טיפות המים, היא שקופה, סמוייה, אבל היא שם, זה לוקח זמן, ומשמעת,  אבל הכד מתמלא, המדיטציה מתחילה לתת ביטוי בנוכחותה, על אף שהיא שקופה, היא נוכחת בקנקננו היא מרווה, היא ממלאת, היא מספקת, היא מחבקת.
וכזו היא היצירה שלנו.
כל ההידוי של הקיץ פורץ על הדף.

זה זמן טוב לכולנו לצאת אל הגשם, לתת לתנועת הגשם לטפטף מתוכנו, להתחבר אל דמעות היצירה האלה, אל הלידה של פנימיותנו, ולחורף לטפטף את הקיץ שעברנו בחרוזים, בריקודים, בסדרות שנוכל להתכרבל מולם עם פוך תנור ומרק.

וטיפות המים כדאי לזכור, הם יישקו אותנו, אם נבחר ואם לא, הן ברכה ושפע, וגם אם רובם ייזרמו לביוב, ואף אחד לא יתענג על היצירה. המים יבואו שנה הבא ואחריה, תרקדו את הדמעות, גם אם אף אחד לא רואה.

חורף תענוג.

תהיו אבוקדו וחפשו בננה

מערכת של תנועה
אנחנו חיים במערכת של התפתחות, שום דבר כאן לא נשאר עומד, תמיד קיימת התפתחות וזרימה, אין אחורה או קדימה, חשבו בלון שמתנפח, לכל הכיוונים זה רק תלוי מאיפה מסתכלים.
גם מוות זה התפתחות, גם במוות קיימת תנועה והמשכיות, תהליכי ריקבון הם התפתחות שנעה קדימה, כיוצרים אנו נטרך לשהתדל להביט על כל זוויות הבלון.
ברגע שנחקור את המערכת שבה אנחנו חיים, נראה גם במוות יופי, שלכת היא עונה יפייפייה, שציירו אותה לא מעט בתקופת הרנסנס, ועדיין איכשהו מוות הוטבע בנו כאנרגיה של עצירה, קפיאה וחוסר חיים.
ככל שנתבונן ונלמד את חוקי המקום שלשמו התכנסנו בגופנו ובתודעתנו, נראה שבהכל יש חיים, גם במוות שבתוכנו, גם אם בתוכנו שלכת נפשית, נוכל לראות את היופי גם שם, נוכל לבטא את 'מעצורי חיינו' בתנועה זורמת וביצירתיות, הרגעים שאנחנו קופאים למוות הם לרוב רגעי היצירה הקסומים שפורצים דרך בחיינו, מעין פרס למוצא הישר, וזה מתחיל בלחפש אחר תהליכי נפשנו, נגלה את האמת הפשוטה שאנחנו חלק מאותה מערכת, וכי גם בתוכנו קיימת תנועה, גם המחשבות שלנו, בתנועה, והרגשות, והסיפורים שאנחנו רוקחים בדמיוננו הופכים זבוב לפיל.


הפכו זבוב לפיל
הפכו זבוב לפיל, הפכו זבוב למטוס נוסעים, הרגישו בתודעתם את תנועת הבלון, הפכו את הזבוב לטיסה קרוס אטלנטית למשבר בין לאומי, הפכו אותו לירח, תהיו אחד עם הבלון הגדול.



תהיו אבוקדו וחפשו בננה
לפעמים רעיונות לא בשלים עדיין, הם בושר כמו אבוקדו, אך מכיוון שאנחנו מודעים לכך שאנחנו חיים במללכת תנועה, אנחנו יודעים שמתישהו האבוקדו הזה יבשיל, כמו רעיון יצירה, בזמנו שלו הוא יבשיל.
כתלמידים קשובים למערכת החיים שלנו, נוכל לקח רעיון לא בשל, וכמו אבוקדו, להושיב אותו ליד איש בננה, שייתן לרעיון בוסט אנרגיה להבשיל, עצם הנוכחות של משהו שכבר בשל מקרין אנרגיה לזה שלצידו.
הבננה היא מורת דרך הבשלות של האבוקדו והם צמד חמד, תרשו גם לבוסר לבטא את עצמו.
ישנם כלים של הבשלה, שקיימים כאן במרחב, כדוגמת הבחלה, חלק יגידו שזה טריק לעקוף את המערכת ניסיון חצוף להגיע ליעד מבלי לעבור את דרך ההבשלה, אז יגידו, וישנם כאלה שיאמרו שאנחנו אחד עם המערכת ואם אנחנו כאן, ואם גילינו את הטריק, ואם הטריק הזה בחר להתגלות בפנינו, אז כמו רעיון טוב ניתן לו חיים בעצם השימוש שלנו בו.
רוב הרעיונות נולדים בוסר, כמעט כולם, שימו רעיון בוסר בסביבת בלון והוא יקבל צורה, אנשים נוגעים בו במחשבתם, מקשטים אותו במילים, מרככים אותו במחשבות אודותיו, חפשו בננות לרעיונות בוסר שלכם.


"חקרו את הניסיון שלכם"
יפה אמר ברוס לי. לחקור את הניסיון שלנו.
מה זה אומר?
כדי לחקור, נצטרך להתבונן על מלאכת העבודה שלנו, נחקור את זמן את ההבשלה של רעיונות שבוקעי בקרבנו, נחקור את תהליכי החיים שלנו, ונבחין במחזוריות, כמו השמש שזורחת ושוקעת כך גם הרעיונות שלנו, כמו גאות ושפל גם ליצירה שלנו יש ימים של השראה וימים קשוחים של בצורת, דממת אל חוט.
איך אנו מתמודדים? מה אנחנו עושים?
תתבוננו על המערכת שלך, כיוצרים אנחנו מתבקשים להתבונן, תחקרו את שעות השינה, תחקרו רגעים יפים, תקליטו, תצלמו, תעקבו, בואו נהיה בלשים של החיים של עצמנו, לא מגיע לנו? אנחנו הדמות הראשית בסיפור החיים הזה, אז בואו נחקור אותה ונראה את שלבי ההתפתחת שלנו, נגלה שלעיתים אנו כמו אבוקדו, בוסרים ולא אכילים אפילו לעצמנו. לפעמים נצטרך לעמוד ליד בננה שתעניק לנו אנרגיה להבשיל, ולפעמים, ככה עם עצמנו בחושך, עטופים בשמיכות הנפש שלך, נבשיל.
בואו נחקור את ניסיון החיים שלנו, איפה נוח לנו? מה ההשקייה הנכונה? ואיזה השקייה? אם נתחייב להתבוננות שכזו נגלה הרבה 'ידועים' על עצמנו, נוכל לראות בבהירות את מערכת החיים שלנו, ולהבין, שרעיון מעולה, דורש זמן הבשלה וצעדים קטנים למימוש.
שמתי לב שרעיונות טובים מבשילים בתודעתי ומביאים איתם רעיונות חדשים טובים אחרי שחייה בבריכה, אז החלטתי להעמיד את עצמי ליד הבננה הזו, שחייה ועשיתי מנוי שנתי לבריכה העירונית, אבל אז נזכרתי שהרעיונות אצלי התפתחו והבשילו אחרי ריצה, ואז הבנתי שתמיד אחרי פעילות גופנית, החשיבה שלי אפקטיבית ויצירתית להפליא.
ככל שחקרתי הבחנתי שלא רק פעילות הופנית היא הבננה בחיי, העבודה של הלפני היא חלק בלתי נפרד מהבננה.
בהתבוננות עקבית לאורך זמן, הבחנתי שכשאני עושה בריינסטורמינג, ומקדיש לכך תשומת לב מלאה, מלאכת חשיבה קדחתנית רק אני מול הדף, אני מגלה שגם אם זה שיעמום מצמית, ויש דף ריק או מלא בקשקושי תחת, אח“כ, לכשאני יוצא לפעילות גופנית, האנרגיה הגופנית יחד עם החשיבה הקדחנית של מקודם, כמו בננה ואבוקדו גורמת לחשיבה להבשיל, ליצירתיות לחבר נקודות.
הבנתי שאלה מחזורים שקיימים אצלי, גיליתי שזה מחזור גם אצל לא מעט יוצרים מיקוד חשיבתי, פעילות גופנית ומנוחה.
למה רעינוות טובים באים במקלחת?
מה יש בנסיעה בכביש שמעניק לי אחלה של תובנות?
תחקרו את עצמכם, למה באמת?
גם אם לא תגיעו לתשובה קונקרטית החיפוש יעניק בתוכם מסע להקשבה פנימית שזה ערך אדיר לכל יוצר, תגלו מה עושה לכם טוב, מי עושה לכם טוב, ומה ממלא אתכם. להיו שותף של הבריאה במלאת יצירה, זאת אורגזמה אלוהית, זה ריפוי גופני ונפשי, זאת אנרגיה של אהבה וחיים שממלאת אותנו, אנרגיה שסוחפת אותנו אל מעבר לעולם כפי שאנחנו מכירים, חקרו את זה, קצת כל פעם, תעקבו אחרי תנועת החשיבה של נפשכם, ותנצרו ידועים.


אבוקדו ובננה קחו את זה לחיים שלכם, חפשו את הבננה שלכם, מי הבננה שלכם? חפשו גם את האבוקדו שלכם, למי אתם רוצים להעניק אנרגיה, חפשו תאתגרו ותחקרו את הניסיון, תהיו ברוס לי, חדים, קשובים, נינוחים.


אתם תנסו ותעיזו כדי לבדוק מה נכון ומה לא,וזה דורש אומץ לב, לגלות את שורשי נפשנו, את הפחדים, הכמיהות וגם היופי שבתוכנו.
לפעמים כדי להגיע לדבש חיינו, נצטר לעבור גם דרך הדבורים, אבל הן לא עוקצות אם אנו נבין את רוח ההתנהגות שלהן, בעדינות בתשומת לב אנחנו פותחים את עצמנו ומגלה את היופי שלנו, וגם את מי שאנחנו.


כוח בננה לכולנו.

x

הכל כשורה בעולמכם

מי שאתם היום, מה שאתם היום, זה אוסף ההחלטות והבחירות שעשיתם לפני זמן מה.
אז מי אתם בעוד 3 שנים?
ומה הבחירות שלכם היום?

זהו, פה אני יכול לסכם את הפוסט הנוכחי.

אם תזכרו שאתם גננים, והבחירות שלכם זרעים, והחיים זה גן פרחים.
אתם שלמים, והכל כבר יבוא אליכם, הכל כשורה בעולמכם.

ידועים

תטיב להכיר את המנגינה שתוכל לחזור אליה שוב ושוב, מרקוס אורליוס, כתב את זה בספרו 'מחשבות לעצמי'.
דווקא ברגעים קשים, שאנחנו חורגים מהמסלול, חשוב שנזכור את מנגינת הלב שלנו, ונכיר אותה, שדווקא בותם רגעי משבר נוכל לזמזם אותה בראשנו ולחזור אליה. היא הרי מנגינת החיים, מנגינת היצירה.

מה זה ידועים?
שמעתי לראשונה על 'ידוע' בספרו של רוברט מונרו 'המסע אל קצה היש', שם הוא דיבר על ידועים, מעין עקרונות, חוקי חיים שכאלה, שהוא מחזיק בהפ בתור ידועים, והוא שם אותם בכיסו.
אהבתי ואימצתי את הרעיון הזה לחיקי, ניסיתי להבין מה זה בשבילי 'ידוע', ידוע זה עוגן לא מעורער, הידיעה הזו שהשמש תזרח גם מחר, ידוע זה כוח משיכה, שאם אאמין או לא, זה לא משנה.
התחלתי לחפש ידועים, שיוכלו לתמוך בי ברגעי בצורת שכאלה שהכל חשוך, ואין אופק מסביב ומבהיל, הידועים הן נקודות ציון, כלי עזר, מסגרת שמחבקת אותו ברוך.

"אומץ מוביל לחדשנות"
אם אני בוחר להיות חדשני, אני מבין שזה דורש ממני להיות אמיץ, אני כמובן יודע שלהיות אמיץ זה מפחיד, ולא תמיד החברה שמסביב מפרגנת לאומץ הלב שלך, אבל אחרי שאתה צולח את המסע הראשון של אומץ הלב שלך, אתה מגלה את הגדה השנייה של ההשראה, ואיתה גם החדשנות.
ביצירתיות נתבקש להיות אמיצים, להתגבר על בושה, ועל פחדים, ולנגן לעצמנו מוזיקה חדשה שתניע את מחוזות הדמיון וההשראה, אומץ הוא תבלין הכרחי, גם אם נטפטף אותו מעט, קצת כל פעם, החדשנות, גם היא תתקדם אלינו בברכה.

"כל זמן שאתה הופך מיומן בביצוע מטלה היא תובעת פחות אנרגיה"
איזה ידוע נפלא זה, נסו ללמוד לנגן על גיטרה, לוקח זמן להבין איך להחזיק את הגיטרה בצורה נכונה, והאקורדים, והפוזיציה של האצבעות, שרירים חדשים שלא האמנת שקיימים אצלך בגוף, הקורדינציה בין ימין לשמאל, והפריטה, כל כך הרבה אנרגיה, ומאמץ, וגמלוניות, אבל ככל שהופכים להיות מיומנים, פתאום כבר לא צריך ל'בזבז' כל כך הרבה אנרגיה.
חשבו על נהיגה במכונית, ככל שאתם מיומנים בה יותר, ככה היא תובעת מכם פחות אנרגיה, תרכבו עכשיו על מופע סטנדאפ ככל שתהיו מיומנים, המופע הזה ינשוף מתוככם. תרכבו על כל דבר, על כל רעיון שצץ לכן, כל דבר, ככל שתהיו בו מיומנים זה ייתבע פחות אנרגיה.
מה שהיום לוקח 10 שעות, ייקח לכם לפעמים 3 שניות, הפערים כל כך עצומים, שמרגישים את הידוע הזה מהדהד.

"זה לא קורה לך זה קורה בשבילך"
את הידוע הזה אימצתי בבית החולים, קשה לחוות תאונת דרכים קשה שאתה בשיא כושרך הגופני והמנטלי. הכעס על אלוהים, והבריאה וכל המעורבים כמעט מתבקש, "למה זה קרה לי?" כל כך הרבה אנרגיה על שאלה ללא תשובה, אבל התשובה הזו, שזה קורה בשבילי, העניקה לי חיבוק גדול מהקסם הגדול של האהבה ששומע את קול תחנוני ממעמקים, המשפט הזה שינה את היחס שלי  לתאונה, ולמשמעותה בחיי. צלילות חדרה לחושיי, החיים הפכו לכלי עזר להגשמה, אם כל דבר שקורה בחיים הוא בשבילי, אז התאונה היא אחלה חומר לסדרה, ולמופע ולסרט קולנוע, אבל לא רק בקריירה התאונה הזו העניקה אור, גם בחיים האישיים, הבטחתי בבית החולים שאהיה אותנטי וכנה לחברים שלי למשפחה שלי ולעצמי, התאונה הזו באה וקידמה את החיבור בין כל המשפחה, דווקא שם בבית החולים היינו הכי מאוחדים. התאונה הזו נתנה לי בעיטה לתחת, ואמרה לי שעכשיו זה הזמן, ולא בעתיד ולא בעבר, עכשיו. התאונה הזו קרתה בשבילי, כל דבר שקוה לנו בחיים הוא הזדמנות. הזדמנות למה? זה כבר בחירה שלכם.

"שינויים גדולים מתחילים בצעדים קטנים"
קשה היה לי לקבל את הידוע הזה, לפחות בהתחלה, הדמיון שלי לא הבין למה אם הוא חושב על משהו, אז הוא לא קורם עור וגידים עכשיו. זה מתסכל, בראשך יש רעיון אדיר לסרט קולנוע, אך כשאתה מוריד אותו אל הדף, הוא קשקוש בלאבוש, אתה עוזב את הרעיון, כמה רעיונות כאלה עזבתי, לא למדתי אז שרעיון גדול בראשי, עובר שינוי כשהוא מגיע אל האדמה, לאט לאט בצעדים קטנים, קצת כל פעם, הוא מתחיל לדבר כמו תינוק, הוא מתחיל ללכת, בצעדים קטנים.
כל דבר הכי גדול שתראו או ראיתם, התחיל מרעיון, התחיל מצעד קטנטן קטנטן, בהתחלה סירבתי להכיר בכך, כי מציאות הפוטושופ שאנחנו חיים בה נותנת את התחושה שישנם אנשים גדולים מהחיים שיוצרים דברים גדולים מהחיים והם מעבר לזמן.
אין יותר שקר מזה.
שינוי גדול הוא לא רק ביצירה, הוא לחיים שלנו, לבחור לאכול אוכל צמחוני מעתה והלאה, זה שינוי שדורש מאיתנו צעדים קטנים, לאט לאט להכין את המטבח ואת התפריט, ואת הקולינריות שלנו בתקות הצמחונות לנו.
לבחור להיות אדם שליו קשוב ונוכח, מבקש מאיתנו לעשות ז באתצעדים קטנים, לטפט,, מדיטציה, כתיבה, התבוננות, עם הידיעה שזה לוקח זמן, בצעדים קטנים.

"איפה שאתה שם את המודעות שלך, שם מרחשת האנרגיה"
משפט חשוב ששמעתי אותו כמה פעמים, אבל הוא נכנס לי עמוק לתודעה דווקא שקראתי ספר על טארות, שם ההיה כתוב 'איפה שהמודעות שלך מתמקדת שם זה גדל'. אשכרה, לא ככה?
שים מודעות על הזוגיות שלך, היא תגדל, שים תשומת לב לחצר שלך, היא תפרח.
מודעות היא הכלי החזק שלנו, היא המשקפת שדרכה אנחנו מזינים את התודעה שלנו ואת עצמנו, איפה אנחנו שמים מודעות? בריב עם חבר? בספר ילדים שאנחנו שוקדים עליו? או על אפליקצייה חדשנית, שתשנה פה את חוקי המשחק.
המודעות לוקחת את האנרגיה וכמו זכוכית מגדל ממקדת אותה, ואז קורה פלא.

"הצלחה באה אל אלה המודעים אליה"
זה ברור לכם, נכון, אתם בהריון וכולם מסביבם בהריון, כמו האלגוריתם של פייסבוק גם החיים שלנו מאזינים לרחשי ליבנו, אתם מחפשים מכונת כביסה, וכל הפרסומות בפייסבוק על מכונת כביסה. באלגוריתם של החיים, זה הרבה יותר מטאפיזי, הצלחה היא לא בכסף או בכוח, הצלחה היא מודעות, היא שריר, היא אמונה. תהיו מודעים להצלחה והיא תתגלה אליכם.
מספרים שהאינדיאנים לא הבחינו בספינות הלוחמים שבים, לא כי הם לא רואים טוב, אלה מכיוון שהם לא היו מודעים כלל לספינה מהי? אז איך בכלל הם יכלו בכלל לזהות אותה?
אתם מכירים הצלחה? מה זה הצלחה בשבילכם?
תהיו מודעים להצלחה, על שלל מרכיביה והתבטאותה, ותפגשו בה בעצמכם, שאתם מצליחים לסיים משימה שקבעתם לעצמכם, קטנה ככל שתהיה, הצלחתם! גלו את ההצלחה והיו מודעים לה, בבריאות של הגוף, בשחיית הבוקר, ואצל החבר שלכם שמכר עכשיו את מוביליי ב 14 מיליארד שקל, תהיו מודעים לאיך ההצלחה מתקשטת, במה היא מתהדרת, היו מודעים לה, ותראו אותה נוכחת בחיים שלכם. כמו הספינות, ההצלחות שלנו שם בים הגדול של נפשנו, מחכות שנתונן.
זכרו שאתם מצליחים מלכתחילה, אתם כאן, אתם קוראים, אתם בחיים, זאת הצלחה אדירה, ויש לכם עוד מלא, תנצרו הצלחות בחייכם, לכו לארוחת טובה אם הצלחתם לעמוד במשימה, תפנקו את עצמכם על כל הצלחה קטנה שתהיה, כמו עם ילד, שבחו את עצמכם, תעניקו להצלחה מרחב ביתי, עם כוס תה, ועוגיות כדי שהיא תתארח אצלכם בכיף.

"יצירתיות זה הרגל"
יצירתיות זה שריר, זה הרגל, כשאנחנו מפתחים את ההרגל הזה הוא הופך לחלק מהחיים שלנו כמו סיגרייה. תאמצו את הידוע הזה והוא יפתח לכם דלת גדולה אל הנסתר. אין אנשים לא יצירתיים, הם פשוט לא התרגלו לזה, לא לימדו אותם איך לתרגל את היצירתיות ולהפוך אותו לחלק מדפוס החשיבה שלהם. אבל לא רק יצירתיות, גם קומדיה, תבחרו למצוא בדיחה בכל סיטואציה, אם תתעקשו מספיק ותרגילו את עצמכם, אתם תפתחו את ההרגל הזה, תוך מעט זמן אתם האנשים הכי מצחיקים במשרד. כמו הידוע שככל שהופכים למיומנים כך תובעים פחות אנרגיה, כך הבדיחות יגיעו כמעט משום מקום, בפשטות.
יצירתיות היא הרגל, תפתחו את ההרגל הזה, קצת כל פעם, חזקו את השריר הזה, ותראו איך אתם מעמידים רעיונות ענקיים על השולחן.

חפשו ידועים בחייכם, תאמצו ידועים, והכניסו אותם לכיסכם, ידועים תומכים בנו הם מעניקים לנו נשימה, ואורך רוח להמשיך לנגן, להיטיב להכיר את המנגינה כדי שנוכל לחזור אליה שוב ושוב.
הידועים האלה, כמו מנטרות חודרות אל עולמנו האישי, מערבלים אותנו מבפנים, הם עוגנים, הם 'חוקי יקום' שלכם שתומכים בנו במסע חיים.

חפשו ידועים, ותאמצו אותם, ככל שיש יותר ידוע, יש יותר נסתר.

יום נפלא

תנו לתפוח לתפוח

סיימתי דפי בוקר, איזה כיף שאני מפנק את עצמי בחוויה הזו של דפי בוקר, זר לא יבין זאת, לשבת במשך שעה ולכתוב את כל מה שצף לי בתודעה? כן! איזה דבר נפלא זה שאפשר לפרוק הכל, ולראות את זה על הדף, את החלומות שלנו, את הכעסים וגם את כל החרא שלנו, אם אנחנו מתרגלים להתפנות לשירותים בכל בוקר, אני חושב שהגיע זמן האנשוות שלנו להתפנות בצורה מנטלית. כתיבת הבוקר עושה א זה נפלא, היא ממריצה אותי היא נותנת לכל הלו"ז השבועי לנוח על הדף בבהירות, ולתת לפחדים להציף אותי, להכל להציף אותי, מה שעובר עליי, בעיקר נושאי הייצרה, ומלאכת החידוד המנטלי שאני עוסק ביצירה, דרך הכתיבה אני רואה איך גלגלי המוח עובדים, לרוב אני לא מצליח למלל, כי הוא מהיר הרבה יותר מהאצבעות שלי, המוח לא שקט הבוקר הזה, הוא לא נח וכותב, הוא כותב הבוקר וכבר רודף אחרי המשימה הבאה, אז דפי הבוקר מסתיימים, והיוצר שבי כבר ממש רוצה לשחק, אבל רגע,אני רוצה לתת נוכחות גם כאן, בבלוג הזה, הבמה הזו של הפוסטים היומיומיים האלה מרחיבים אותי, הם מעניקים זכוכית מגדלת בתרגול הגדול של החיים בלבטא את עצמנו.

בשביל זה התכנסנו כאן, לא? כדי לבטא את עצמנו. אנחנו עושים סלפי, וסטוריז, ופוסטים, וטווטים, ותגובות, התחושה היא שיש לנו נטייה שורשית לביטוי עצמי, והאמת היא שכן, אחרת לא היינו כאן, לא ככה, מה, בשביל לראות איך האחרים חיים?

אני טוען שאם אנחנו לא משחקים עם החוויה, אם אנחנו לא שותפים פעילים בכל החוויה הזו שנקראת חיים, אנחנו קמלים, מתכווצים, מתגבשים כמו סלע, בגוף ובחשיבה, הדעות שלנו קבועות, בלתי ניתנות לפיצוח, כמו סלעים, דרכי החשיבה שלנו מתאבנים גם כן, ואנחנו צופים בחיים, כמו הייתה טלויזיה. רעיון שאתה לא מטפח אותו קמת ומת, וכך גם החיים, חיים שאתה לא נותן להם את רוח החיים בדרכך הייחודית, סופם להסתיים.
אם אנחנ לא כאן בשביל החיים, אז לא היינו כאן בכלל, ואם הגענו לכאן, ואנחנו לא מחבקים את החיים, אז פשוט לא נהיה חלק מהחוויה הזו.

כל אדם יוצר, כל אדם חי ויוצר חיים, לא צריך להיות וודי אלן, מספיק להיות אבא לגדל חיים בדמותן של 2 בנות, ליצור משפחה, ואורך רוח, כולנו יוצרים, אבל מה?


כדי שהתפוח יתבטא כתפוח עם כל המתיקות והחמציות שלו, הוא צריך להתגבש להיות תפוח, זה לוקח זמן, וצמיחה ולא מעט עונות של גשם ושמש, אז על אותו משקל, לפני שאתה רוצה לעשות סלפי, חשוב שתהיה לך מצלמה, אבל בעיקר נוכחות ופנים, ועיניים, ופרצוף שראוי לסלפי.
העניין הוא פשוט, כדי לבטא את עצמך, כדאי שיהיה עצמך. זה אומר שהגיע העת לשים לב לעצמנו, לדפוסי ההתנהגות שלנו, והחשיבה, לכמיהות, לחלומות, לפחדים, לתשוקות, למה שאנחנו.
כשיש לנו עצמנו ברור וחזק, הוא יכול להתבטא, לצייר את חלומותיו על קנווס, לקחת את התשוקות שלו לסרט רומנטי, ואת הפחדים שלו ולבנות כיפת ברזל.

מי אתם עכשיו?
מה אתם עכשיו?

ספרו את זה לעצמכם, כל בוקר, ותכירו את עצמכם, עד שיימאס לכם מעצמכם, ואז ברגע הזה שנמאס לכם מעצמכם, לנו לא, להיפך אנחנו נשמח להקשיב או לאכול, לרקוד אם צריך.

בוקר טוב.

מתחברים 2

כבר חצי שנה שלא דרכה כף רגלי בבית חולים קפלן, בחמישי האחרון הייתי צריך להגיע לביקורת נוספת בבית החולים הזה, אני לא אוהב א הביקורות האלה, הן בעיקר מנציחות לי את הימים הכואבים האלה בבית החולים, לראות חלוקים לבנים, ואמבולנסים, וקושי, ולחץ, ואנשים מותשים, ופצועים, לא החוויה הכי נעימה, במיוחד אחרי שבילית שם כל כך הרבה זמן, מעין פגישת מחזור של סיוט מהעבר.

אבל הביקורת חשובה, היא המעקב הנכון לבריאות שלי, אז כבר שבועיים שאני מכין את עצמי אל היום הזה, דוחה אותו במחשבתי, אבל הוא מגיע, כמו קוץ בכף הרגל שאני רוצה להתעלם, והוא שב ומצליע אותי, מבקש שאשים אליו לב, והיום הגיע, התעוררתי מוקדם, כתבתי דפי בוקר וזהו, לא עשיתי מדיטציה, לא כיוונתי את היום, הפחד מהיום ערער אותי מהיסודות שכבר נשענתי עליהם.

שוב פקקים, שבב הדרך הזו לבית החולים, שזאת אותה הדרך של התאונה, ואני חולף על מקום התאונה, לא מביט ימינה, מתעלם בגסות מהחוויה הזו שחודרת כעת דרך האספלט של הכביש, ואני ממשיך, שוב לחפש חנייה, שוב מאבטחים, שוב כניסה לבית חולים, שוב טופס 17, שוב עמידה בתור.
אתבונן על החוויה, אני תוהה לעצמי, קיים פה משטח עבודה רחב ליצירה, רופאים, לוקיישן, רעשים, המרקם האנושי שנוכח ברגע הנוכחי, כולם, מכל הצבעים והגילאים והשפות נוכחים, וחולקים את אותה כותרת, כאב.

אני קשוב לסביבה, מהר מאוד אני רוצה לחמוק לסלולארי, לראות את העולם שבחוץ, אך אני מתעקש להקשיב, להיות נוכח,יש כאן משהו שרוצה לדבר.
כמו אזכרות, הביקורות האלה מציפות אותי מחדש, זכרונות, פחדים, וגם את הכוונות שלי שחתמתי שם בתודעתי שהייתי שכוב על המיטה, בה נשבעתי לעצמי שכאשר אתעורר ואקום, אחיה את החיים, לא אתפשר, אהיה אותנטי, כנה, ישר, הגון ואמיתי. אבל החיים כמו גלילה בפייסבוק, פוסט מרגש שאהבת, ממשיך באבק הזמן, והנה תמונה של טוסט.

התאונה חודרת לי לחושים, מי אני? למה אני? ומה זה אומר? השיעורי שקיבלתי, שאלות ששאלתי, והתשובות שאני מקבל, קצת כל פעם, לא להעמיס על המערכת.
והכריזה הדיגיטלית מקריאה את המספר, א' 812, אני מתרומם באיטיות גמלונית, נושם ונכנס. הרופא שמח לראות אותי, הייתי בחיר ליבו, הוא הציל את חיי, הוא ואני חולקים חווית חיים משני צדדי הנהר, והוא שמח על שיקום הגוף שלי, "תמשיך ככה" הוא מסיים, והבא בתור, זהו, ככה, שבועיים של מריטת שערות פנימיות, וזה נגמר בדקה תמימה.
לא באמת.

יצאתי מבית החולים, מהר שאפשר, לא פנוי למבטים, גם לא לפגוש באחים, בכוח העזר, ובשאר המלאכים האחרים שחלקו איתי את התקופה המצמיתה הזו, עד כמה שאני רוצה להודות להם, אני ממש רוצה לצאת מהאזכרה הזה.

אז אני רעב, ונוסע לאכול חומוס 'חליל' ברמלה, שזאת הסיבה המטאפיסית לתאונה, הייתי בחשק לחומוס מסאבחה, ובדרך לאותו חליל, חיי השנתנו.
אז אני מוצא את עצמי בחומוס, ולא טעים לי, לא, לא היה שווה את כל מה ששעברתי, והנה התאונה מתחברת, אני אוכל חומוס, אני עובר במקום התאונה, ואני בביקורת בבית חולים, זה יום התאונה מסתמן, כן, זהו היום, לא סתם חששתי מהיום הזה.

אז היום ממשיך, וחוזר למלאכת הריפוי, אסע לבריכה, אעבוד על המפרקים והשרירים דרך המים, דרך השחייה, אתן גם למחשבות לזרום עם המים ולגוף לצוף, ולדופק הלב להאיץ מעט.
.
אני עושה בריכות הלוך ושוב, שעה שחייה שכזו, דורשת מאמץ, משמעת קפדנית לתנועות השרירים, וגם זיכרון, לזכור את כמות הבריכות שאני חוצה, אז כל בריכה ואני מסמן אותה בתודעתי כמו שנה, אז הנה אני בן שנה, ועכשיו שנתיים, והנה הגעתי לבריכה מספר שלוש עשרה, ואנ נזכר בבר מצווה, ובריכת 14, מזכירה לי את הקיבוץ ואת האהבה הראשונה, כל בריכה היא נקודה בציר הזמן של חיי, בריכה 15 ואני נזכר בגיטרה הראשונה שקיבלתי, בריכת 16 הרישיון לטרקטור, בריכה ועוד בריכה, והנה אני חוצה את הגיוס שלי בבריכת 18, ואני כבר בלימודי משחק בבריכה מספר 21, בבריכה 23 אני כבר מאוהב במורה שלי למשחק, והרומן ההוא איתה חודר לי לכל תנועת חתירה, בבריכה 24 אני מגשים את חיי כשחקן תיאטרון רפרטוארי, מבריכה לבריכה אני עובר תיאטראות, בבריכה 28 אני עוזב את התיאטרון ואני כבר בדרום אמריקה, במחצית הבריכת חזור, אני חוזר לארץ, ואני מובטל, עוד בריכת שנת האבטלה, ובבריכת 29, אני מקבל תפקיד בסדרת ילדים, בריכת 30 אני משחק בתפקיד מרכזי בערוץ 2, תחילת בריכת 31 אני חווה מעצר איום, והיתקלות עם משטרה, לקראת סופה אני פוגש בזוהר, החברה הראשונה שלי, בריכת 32 אנחנו עוברים לגור יחד, בריכת 33 אנחנו נפרדים, אני מכיר את יהושוע, מי שיהפוך לפסיכולוג שלי, בריכת 34 אני נוסע לקוסטה ריקה, בריכת 35 האמזונס והריפוי הפסיכדלי קוראים לי שוב לחיבוק חם, בריכת 36 אני לומד פורטוגזית, ומכיר את קרן, בריכה מעייפת 36, אני מתאהב בקרן, היא בוגדת בי אני סולח לה, אנחנו מתחתנים בבריכת 37 היא כבר בהריון, לא ממני, היא בגדה בי שוב, בסוף הבריכה אנחנו נפרדים, בריכת 38 אני בוכה ומתוך מסך הדמעות, באמצע בריכת 38 אני חווה תאונת דרכים שמזיזה אוי מציר הזמן, בריכת 38 ו39 הן בריכות ללא זיכרון, מסע אמורמי בבתי חולים, ושיקום, בסוף בריכת 39 אני כותב מופע חדש.
והנה הגעתי לגילי.
את כל ציר הזמן של חיי, העברתי בבריכות והנה בריכות העתיד מגיעות, בבריכת 40 אני מעלה את ההופעה הזו לשידור, בריכת 41 אני כותב סדרה על השיקום, בריכת 42 אני בצילומי הסדרה בבריכת 42 אני מוציא את הספר הזה שאתם קוראים דרך הפוסט הזה, בריכת 43 אני כותב, בריכת 44 אני כותב, בריכת 45 אני כותב, וככה הבריכות נמשכות עד בריכת 80, ושעת השחייה שלי הסתיימה להיום, העתיד לא בהיר, כמו דפי הבוקר אני חותר משנה לשנה.

יצאתי מהבריכה, כבר ערב, 20:30, איזה יום, כולו מוקדש לתאונה, הכל מתחבר, הכוונות הבריכות, המקום, בית החולים, הביקורת, והחומוס, ואני נוסע, מודה על החיים, ועל כך שאני בריא, ובפנייה ימינה, רוכב אופנוע מאבד שליטה נכנס ברכב ואני מסיים את היום בתאונה.


מה שהתחיל בתאונה נגמר בתאונה.
הדברים מתחברים, המחשבות, העיסוקים המנטליים והגופניים, הכביש, האופנוע, לדברים יש נטייה להתחבר, שוב תאונה, הפעם זה אני החי, והאופנוען מולי מוטל של על הכביש.
ואולי אלה צירופי מקרים, ואולי כי כשאתה בהריון כולם נראים בהריון, או אולי כי התאונה מבקשת לדבר, בשפתה שלה. זה יום בשבילה.

והנה מגיע משטרה, והנה עדות, והנה שוב הזכרונות מגיעים רק מהצד השני של הספירלה, אותה גברת בשינוי אדרת, החיים נדבקים, אבק הדרכים מבקש להתחבר.
יום הזיכרון לתאונה הסתיים, האופנוען מרגיש טוב, כולנו בסדר
.
והנה בוקר, ואני חותר בדפי בוקר, מתבונן על צירופי המקרים, מפשפשף בהם במילים, שואל שאלות, אין תשובות, לא כרגע, למעט הנטייה להתחבר, אין תשובות ברורות
כי משהו חייב להיכתב.
מבריכה לבריכה.
השנים חולפות
וזכרון עבר
מבקש לפרוץ
להנביט את זרעיו
מהקיץ של 38
ועלי כותרת יפים ריחניים,
ימתיקו את הדף.

שבת שלום

ניסים ונפלאות

לא מעט זמן, אולי שבועיים לאחר שהתעוררתי מהתרדמת, הבנתי שעברתי תאונה, לא יכולתי לעכל את זה, איך באמצע החיים, כל מה שהכרת, משתנה במצמוץ של רגע, כל מה שידעתי על עצמי חלף כמו הייתי סטורי באבק החיים.

אחד הדברים שנאמרו לי אז עוד בבית החולים, שגם חיזק אותי נורא, הוא, שנפש האדם, לא מקבלת אירוע שהיא לא יכול לעמוד לעמוד בה, כלומר ברזולוצייה גבוהה יותר של פני הדברים, הוא שכל אירוע מתאים לאדם כמו כפפה ליד.

ואהבתי את הרעיון הזה, לקחתי אותו כידוע, גם הוא לא נכון בעליל, עבורי הוא נכון, המשפט הזה הצדיק לי את הדרך שבה שיקמתי את עצמי, הוא העניק לי מוטיבציה לגלות עוד על עצמי ועל נפשי, והריפוי שאני בוחר לעצמי, אהבתי את הגישה הזו שאני גיבור מלכתחילה, ואני אעמוד בכך, היה בזה משהו מנחם, שהכל מאים כמו כפפה לי.

אז על אותו ידוע האם נוכל ליצור כפפה, על מנת שאירועים יוכלו להמקמם בה, ואולי לא אירועים עצובים, דווקא אוריעים משמחים, האם נוכל לעבוד יחד עם היוצר, היצירה והכפפה? האם נוכל להכיל יצירה גדולה מאיתנו, רק כי יצרנו לעצמנ כפפה?

עולם התיאטרון עובד כך שבתחילת שנת המנויים, התיאטרון שולח לקהל לוח הצגות לשנה הקרובה, על אף שעדיין לא ליהקו שחקנים להצגות, ויותר מזה על חלק מההצגות שלא נכתב מחזה, התיאטרון היה סוגר תאריכים, והקהל היה קונה כרטיסים, למשהו שעדיין לא נולד.

אני זוכר את הצגות חנוכה לילדים, קהל קנה לה כרטיסים ל 68 הצגות, תוך זמן קצר תפוסת המקומות הייתה מלאה, וזא עוד לפני שהיה מחזה על הדף, אני זוכר שהיה רק שם להצגה, וזהו. 

זה היה מרתק, לגלות איך הפקה יוצרת הצגה יש מאין, מוכרת כרטיסים, ואיכשהו כמו קסם שחוזר על עצמו, כל פעם מחדש, הייתה עומדת הצגה לתפארת, שעמדה בלוח הזמנים, והקהל יצא ממנה מרומם.

כמו סיאנס, שבו מזמנים רוחות רפאים, ככה ההפקה זימנה את ההצגה, הכפפה שהיא יצרה כמו צעקה תפילה אומנותי "תקשיבי אנחנו הולכים על זה כן? את מגיעה! הקהל כבר קונה כרטיסים אל תחששי, נכון אין הרבה זמן אבל זה לא משנה, את הרי חוצה חלל וזמן" 

ואז קורה קסם, כותבים מחזה, לחץ הזמן יוצר פוקוס, ואז עורכים, מלהקים שחקנים, עושים חזרות, ותוך 4 חודשי, הצגה נולדה מאפס, מפיגומים של רעיון, אומץ, אמונה, ביטחון, וקסם. 

שנה אחרי שנה אחרי שנה, הבחנתי בזה, בהצגות חנוכה, הפקות צילמו פרומו לפסטיגל לפני שבכלל היה תסריט לפסטיגל, אבל הם צילומו פרומו, יצרו כפפה, וזימנו את היצירה.

כתבתי בפוסטים הרודמים על קו סיום וכוחו של היעד, אבל פה יש משהו עמוק, מיסטי, משהו שבאמת גובל בקסם. 

נסו את זה, תעטפו את מה שאתם עובדים עליו, צרו קו סיום, עשו גרפיקה, השקיעו כסף ואנרגיה, לילד שעוד לא בתכנון, ושלחו לעולם, לעצמכם ולאחרים שיכולו לקבל תרומה, תראו ליצירה שאתם כאן שאתם רציניים ומזומנים, שיש לה מרחב וזמן שיאפשר את זה, כן גם אם זה לא נראה כך, והכל ייקרה כמו שצריך אם היצירה תסכים גם אם היא לא תסכים. מספרים על סטיב ג‘ובס שקבע תאריך השקה לאייפון, וזהו, מרגע זה אין עוררין על כך, בשלב מסויים תוך כדי המלאכה, היו באים אליו המתכנתים, המעצבים וגם המנהלים ומפצירים שהם לא יגיעו בזמן ליעד, שזה לעולם לא יהיה מוכן, אבל את ג'ובס זה לא עניין,"אנחנו עומדים ביעד" הוא קבע, עשו הכל כדי שזה ייקרה, "אבל זה לא אנושי" אמרו לו מנגד, אבל אייפון זה לא דבר אנושי, יצירתיות היא הרבה יותר מאיתנו, אנחנו רק נמלים קטנות, כך אני חושב הצדיק לעצמו ג'ובס את החלטתו העיקשת. 

ועל אף כל הפחדים, והלחץ, והחששות, האייפון הושק בזמן. 

יש משהו שאנחנו חווים כאשר אנחנו חוצים את הפחדים והמגבלות שלנו, לרגע נגענו בפוטנציאל החיים של החיים,  כי למען האמת היצירה לא משחקת במשחקי הפחדים שלנו, היא הרבה יותר גדולה מהדעות שלנו והביקורתיות ומנכון או לא נכון, היא רוצה להתכנס כאן בעולם ,ולפעמים, היעד, הקפסולה הסגורה, היא תפילת יצירה לשמיים שמצהירה 'אנחנו כאן', ופעם אחר פעם היא נולדת מחדש.

נקבע, תאריך להופעה החדשה, מוכן? אני לא, זה נקבע לעוד חודש וחצי, איך לעזאזל אפשר בחודש וחצי להכניס שעה של קומדיה, אבל הקסם כבר החל להניע את גלגליו, נעשתה החלטה, וכרטיסים כבר נמכרים,  בדרישה, אז תבכה אומר קול בתוכי, ותאמין שתוכל לפגוש שוב ניסים שכבר פגשת.

יצירה כמו התאונה, לא הייתה מגיעה ליוצר שלא יכול היה להכיל אותה, כן זה מפחיד, וומציף בחששות, אבל אני יכול להכיל, כמו את הברך כמו את הצליעה, כמו את הנכות, אני כול להכיל דיאלוגים, וסיפור, ופאנצ'ים, וקומדיה, היצירה תצטרך להתעצב בחודש וחצי, והיא בעצמה תדאג לזמן לי את כל אירועי החיים שייגמרו לכך לקרות, היא תאלץ אותי להיות נחוש, וגם ברור, לראות בחדות את היצירה המתהווה, כמו דיבוק, היא תהיה הרכב שלי לתקופה הקרובה ודרך העיניים שלה אני אפגוש את המציאות.

כי כלי הכלה אני.

אם החלטתם לקחת את הרעיון הזה, משהו בקרבכם אומר ששאתם יכולים, שעל אף הפחדים, יש ניסים, ותפילות ואמת חיה, אם הרעיון הזה בוער בכם, הוא פשוט מבקש מכם לא לפחד, ולהשתחרר ממגבלות הזמן שעד כה הכרתם, זה אומר אולי לסגור דד לין, או לקבוע יעד, או לקפוץ קפיצה קוונטית עם הרעיון שלך, זכרו שבעצם המהלך הזה, אתם אומרים לעצמכם שאתם חלק מהיצירה, שאתם מאמינים בה.

החרטה על כך שלא ניסינו, היא מכאיבה הרבה יותר מהצער על כך שנכשל."

אל תחכו עד שהכל יהי בדיוק כמו שאתם רוצים שהוא יהיה. זה לעולם לא יהיה מושלם. תמיד יהיו אתגרים, מכשולים, ותנאים שהם הרבה פחות ממושלמים. אז מה? צאו לדרך עכשיו. עם כל מדרגה שתעלו תתחזקו יותר ויותר, תהיו יותר מיומנים, יותר בטוחים בעצמכם ויותר ויותר מצליחים", צדק מארק הנס.

אז הפליגו מהנמל הבטוח ותפסו את רוח היצירה במפרשיכם, הפכו את רעיון היצירה לחיים שלכם. חשבו עליו, חלמו עליו, תחיו את הרעיון הזה. תנו למוח, לשרירים, לעצבים, להיות הרעיון הזה. 

ואז מתגלה הקסם, וכמו סטורי, החיים שעד כה הכרנו, משתנים לניסים ונפלאות.

הרשו לצולע לצלוע

כאב חד מפלח לי את הגב התחתון, אני מכיר את הכאב הזה, הוא היה שם לאורך השיקום מהתאונה, הפגיעה החזקה בברך ימין, וחוסר היכולת לכופף אותה, גרמו להליכה שלי להתעוות, הרצון שלי להליכה נורמלית, גורמת לגוף שלי לערוך שינויים מזעריים, הוא מפעיל מערכת פיצויים שגורמת לי ללכת ביציבות, מי שמפצה על חוזר הכיפוף הברך, הוא מפרק הירך שמעליו, כדי שמפרק הירך יעמוד בעומס, הוא דורש את שריריי הגב התחתון, וככה הגוף המושלם שלי, מנהל מערכת פיצויים כדי שאוכל להתקדם.
אז אני מתקדם, אבל אני כואב, ואז אני שואל את עצמי, מה אני רוצה? מושלם וכואב?

כל רצון להיות מושלם יעלה חרס, כי האמת היא, שהידוע הנפלא הוא, שאין מושלמת, פגמים הם חלק מהמושלמות, ובעצם יש מושלמות, יש? כן, וזה הפרדוקס וזה גם היופי.
קשה לי עדיין לקבל את התפיסה הזו שאני צולע, מאדם ספורטיבי שהיה רץ 4 פעמים בשבוע, אני אני פוסע כעת בגמלוניות במרחב, אז אני כופה מהגוף שלי מושלמת, והוא זועק כאב.

גם לגוף היצירה שלנו יש מערכת פיצויים, וגם לה לא מעט פגמים, כל עוד נכפה מושלמות, אנחנו נכאב, אך אם נהיה מספיק קשובים לכאב, נוכל לעקוב אחריו ולראות מאיכן הוא צץ, על מה הוא מכפה, נוכל לחזור אחורה בשרשרת הפיצויים ולמצוא את האקדח שלא ירה במערכה שלישית.

בעוד שיצירה אפשר לתקן, גוף לצערי לא, על גופי 87 תפרים, 17 ברגים, ומוט ברזל של 40 ס"מ, אינני יכול להתעלם מהפיגומים שמחזיקים את הגוף שלי.

אינני מושלם, אבל אני הכי מושלם שבעולם, ברגע שאני מאפשר לעצמי ללכת כמו שהגוף שלי רוצה ללכת ולא איך שאני כופה עליו ללכת, לא כואב לי, בכלל!  כאב לא צצף במסך תודעתי, אינני מדבר עליו בכל מילה שניה, ואפילו הצליעה לא נראית, רוח היצירה היא גדולה מסך חלקיה, אם אפשר לתקן משהו, תקנו, עשו זאת, לכו אחורה ותקנו, עשו כמיטב יכולתכם לתקן, לערוך, לשפץ. כמו טיסה לחלל ,זווית קטנה בזווית השיגור, תשנה את היעד, אבל, אם אין מה לעשות. שחררו. באמת. תנו ליצירה לצלוע, תנו לדמות לצלוע, תנו לדמות המשנית שלכם לגמגם את כל הסרט.
אם תאפשרו לה להיות מי שהיא, היא תגנוב לכם את ההצגה. בלי בכלל שהתכוונתם.

הרשו לצולע לצלוע.

תנו לכעס לעלות

עברתי למושב למצוא שקט וקיבלתי שכן מעצבן, לאורך כל השבוע יש כאן שקט מופלא, תוסיפו את הציפורים וקיבלת חגיגה הרמונית לחוש השמיעה, דווקא בימי שבת השקט ההרמוני הזה מופר, ובגסות, זה השכן שמולי, אחת לשבוע הוא אוהב להתאחד עם מכסחת הדשא הרועשת שלו ולהעניק תספורת קצרה לחצר הגדולה שלו, שזה יפה כן, אבל למה ב 6 וחצי בבוקר וביום שבת?

אני מציץ בו מהחלון, בעיניים עצבניות אני עוקב איך הוא מכין מניח את הקפה השחור שלו על השולחן שבחצר, איך שולח אצבעות ומדליק סיגריה, איך הוא נהנה להפריח טבעות עשן לאוויר הנקי של הבוקר, זה היום שלו, הוא חיכה לו כל השבוע, שלוש דקות של התאחדות עם הסיגריה, והנה הוא עומד מול המכסחת הזו כמו אהובה שלא פגש שנים, הוא שולח יד לליטוף, מותח חבל צצדי, והנה היא מתחילה לשיר ולא היא לא הזמרת הכי בעולם, לא, אפשר לומר שהיא ישות של רעש אחד גדול, שבחר להתמקם על מכסחת דשא, השירה שלה מרחיקה את הציפורים, השקט הפסטורלי של המושב הופך להיות הסקס האדיר של השכן שלי ואהובתו.
אם זה לא היה ב 6 וחצי בבוקר, הייתי מחליק, אבל אני כועס, הוא הולך לזהם לי את חוש השמיעה לארבע שעת הקרובות.
יום שבת בנאדם.

תוך כדי מסע החיים הזה, הבנתי שיש דברים שאני רוצה לשחרר בחיי, כעס היה אחד מהם, הוא לא הרגש הכי נחמד בעולמנו, כמו צימוקים כעס משתלט תודעתנו עד שלא מרגישים את שאר טעמי החיים, כעס הוא מצבור אנרגיה דולק בשמי נפשנו, כשהכעס בסביבה אי אפשר להתעלם ממנו, הוא נוכח במלוא הדרו, הכעס גורם לנו לומר דברים שמעולם לא חשבנו לומר, או שכל כך רצינו לומר אבל פחדנו, כעס גורם לנו לקום ולפעול בצורה כל כך מפתיעה לעיתים, מנוגדת מהערכים שבחרנו לחיות על פיהם, כעס מנער אותנו, הוא כמו יישות חיה בתוכנו שיש לה קול ותנועה והרבה אש.

ביקשתי לשחרר כעס מחיי, מצאתי שכעס לא תורם למערכת היחסים שלי עם החיים, למי כן? ובכלל מי רוצה להיות ליד אדם כועס, הרי כולנו כועסים, פה ושם כעס מוצא אירועים ודמויות בחיינו לרכוב עליהם, אז ביקשתי לשחרר אותו טיפות טיפות.

כל פעם שבחרתי לשחרר כעס, ראיתי אותו מופיע בחיי, כאילו לעשות לי דווקא 'לעולם לא תוכל להיפטר ממני', לא משנה מה עשיתי כדי לשחרר, מדיטציה, יוגה, פסיכולוגיה, הוא פשוט הופיע בדרכים מגוונות, ולמה לא בעצם, הרי ביקשתי לשחרר אותו לעולם.
משהו חשוב בשחרור, כשאנחנו משחררים משהו מתוכנו, אנחנו נפגוש בו, בואו נזכור את זה כ'ידוע'. למדתי את ה'ידוע' הזה רק לאחרונה, לא הבנתי למה אני פוגש כעס כל פעם שאני רוצה להשתחרר ממנו, אולי כי זאת הסיבה שאני פוגש בו, בגלל שאני משחרר אותו, אם אתה רוצה להתנקות מכעס, פשוט שחרר אותו, תן לו להיות גלוי, ראה אותו, יוצא במילים שאתה מדבר, בפעולות שאתה מבצע, בהתנהלות שלך עם החיים.
לא פשוט לשחרר כעס.

ואולי כעס לא ישתחרר לעולם, אולי, ואולי כעס יכול להיות גם חבר שלנו, בואו נודה באמת הוא די יצירתי הכעס הזה, כמה אנרגיה יש לו, והמילים "מאיפה למדת את המילים האלו בחור צעיר" אמרו לי בכיתה ב', לך תגיד להם שהכעס לימד אותך, ותנועות הגוף שהכעס מעניק לנו,  למה שלא נרתום אותו לחיינו.

כיוצרים קיבלנו מתנה אדירה, קיבלנו עוד פילטר לשחרר, אני מזכיר שאין וואקום בעולם, עוד 'ידוע' שכדאי להחדיר למערכת הביוס שלנו, המים שנשתה יתנדפו מתוכנו, כך גם המזון, וכך גם אירועי החיים שנכנסים למסך תודעתנו, גם הם מבקשים להשתחרר, אז אנחנו אוספים את רשמיי החיים הללו ומערבלים אותם ביצירתיות.

אל תהיו בעצירות, זה לא נעים לגוף, הרשו גם לכעס להשתחרר, ובגדול, תפנו לו מקום בבית, כמו שיש שירותים, גם לכעס מגיע מקום, ראוי, שהוא לא יכעס כן, אולי דף, תנו לו לחבוט את עצמו במילים, תנו לו לקלל על הדף, לשרוט את הדף בעצבים, באיומים, בנקמות, תהרגו בנאדם על הדף, ותשרפו בית, תהפכו שולחן אם צריך, על הדף כן? איזו ברכה שיש לנו את הפילטר הזה.
כעס מופיע, יופי, כתבו שתי פסקאות עליו, כתבו כעס על דף, תנו לו ביטוי, גיחה קצרה לשירותים התודעתיים וחזרו לחיים, אם לא, אנחנו כובשים אותו פנימה צובעים את נפשנו בקישוטים אלימים, עץ ועוד עץ נכנסים למדורה,ומתישהו שורף לנו מבפנים, ומה שהיה אמור להיות על דף, הופך למציאות.

מדורת הכעס הזו היא יצירתית, הכעס בחיי הוליד לי מלא בדיחות, ודמויות, הכעס מוליד מוטיבציה, כעס על לעמוד בתור בדואר, הוליד אפליקציה שתחסוך את התור הזה, למזלנו הכעס רכב על מישהו שהתאים כמו כפפה בכישוריו, הוא היה בזמן הנכון, ברגע הנכון, ונתן לכעס להשתחרר... כרעיון.

שחררו כעס, תתפנו לשירותים האלה בעקביות, אל תכאיבו לשלפוחית הזאת שמצטברת, הראו לכעס שאתם מכבדים אותו, העניקו לו דף, כרית, ורעיונות להתבטא, בא לך לרצוח את השכן שלך עם מקצרת דשא ב6 וחצי בבוקר ביום שבת, עשה זא על הדף, תעשה לו שיימיניג, שים אותו באפגניסטן ושיאנסו אותו שלושה איצטרובלים, אני יודע, תן למוח שלך להיות יצירתי, ואז הכעס הזה, הופך להיות אות, ומילה ומשפט, ורעיון, ופתרון.

השכן שלי פינה את המכסחת, תודה לאל, הציפורים חזרו, וגם השקט שבתוכי, הוא שלף יד והדליק סיגריה, את הכעס הבוקר התמרתי למילים, יום יבוא ואולי יגור פה מישהו אחר, ואולי הוא האיש שאנחנו צריכים, אם הכעס ירכב עליו, אולי יבוא היום וימציאו משהו חומר או אפליקציה לך נדע,  שיסננו רעשים, ואז ישימו אוותו על כל דבר, על מקרר רעב בלילה שהחליט להשמיע קול נהמה, על מפוח עלים שעיריית תל אביב כל כך אוהב להשתמש בו בקרים, ואולי גם תוספת למכסחת דשא, הכעס הזה כמו רעיון טוב ימצא את הגוף המוכשר, ובמקום שהוא ייכעס בפקקים, הוא ישרטט איזה משהו, יעשה מהלך ולך נדע, אולי העתיד של מכסחת דשא שקטה, מרחק נגיעה.

יום שקט לכולנו

חיים בתמ"א 38

בחמישי האחרון הייתה לי הופעה לא טובה, חזרתי הביתה שבור, המחשבות לא שיחררוני, לא משנה שאני מופיע כבר 20 שנה, הרגעים האלה מפתיעים אותי איך הם עוקצים אותי כל פעם מחדש, תרופת הנגד הייתה לקום בבוקר ולכתוב, לבטא את השבר הזה במילים, לראות את הכאב תחת פיגומי המילים מדמם על הדף, ולהבין ממשפט למשפט, שהזמן מרפא, וזה לא נורא, שאני בעבודה, שאני בשיפוצים, שאני יוצר עכשיו משהו, וגם אם הכל כה מאובק שאי אפשר לראות דבר, זה כל כך בסדר.אחרי הפרידה מאישתי, הייתי שבור מאוד, חיפשתי דירה ללקק את הפצעים, ולבנות את חיי מחדש. מצאתי דירה בפאתי גבעתיים, ושיפצתי אותה, שברתי קירות, התקנתי חשמל, צבעתי, במשך שמונה חודשים לא כתבתי דבר, שיפצתי דירה ובכיתי, שברתי קיר ובכיתי, כל קיר שנשבר, כמו שברתי עוד היאחזות בכאב, כל צבע כמו איפרתי את עצמי, הבית היה מלא בדליים של חול ואבק ומלט, שמונה חודשים שראיתי פיגומים מול עיניי, אבל ידעתי שיותר מאשר שאני משפץ את הבית הזה, אני בעיקר משפץ את עצמי.כשאנחנו יוצרים, אנחנו יוצרים גם את עצמנו כמו העבודה עם גלגל האובניים והחימר, כשאני לא מרוכז גם הכלי שאני יוצר לא ממורכז, הוא מתרסק על האובניים, תהליך העבודה על פרוייקט מסויים משקף לעיתים את מצבינו הפנימי, אנחנו נתקעים ביצירה ומגלים שאנחנו תקועים עם עצמנו, אז אנחנו יוצאים החוצה, מחליפים אווירה, פוגשים אדם זר, וחוזרים, אנחנו מעצבים את עצמנו כמו שאנחנו מעצבים את היצירה ואנחנו חווים צירים כהיצירה מבקשת לצאתת, והכי קשה כואבים את נפילתה ואובדנה, העיסוק ביצירתיות, מעניק לנו הזדמנות להציץ במיקורוסומוס של תהליכי החיים.כמו תמ"א 38 גם אנחנו בשיפוצים, אנחנו קוראים את הספר הזה, ואנחנו רוצים להשתדרג, אנחנו רוצים לגדול ולהתרחב, אז אנחנו מחליטים ליצור, ומבינים על הדרך שאנחנו בעצם יוצרים את עצמנו, אנחנו מקימים פיגומי יצירה ומפשיטים את עצמנו, מקלפים את הישן וחוזרים ליסודות, לשאלות של למה? ומי? ומה? ואיפה? ולאן? ואנחנו עירומים, חשופים ורעועים ותשובות אין.היצירה שלנו והחיים בתמ"א, וזה לא כזה נעים, אנחנו עטופים בפיגומים, כלום לא יציב, ולא רק זה, גם מלא לכלוך מצטבר, ואבק, ודלאים של בטון, ודפיקות של פטיש מהבוקר, ומקדחה, וצעקות, ובקושי אפשר לישון, אז אנחנו בורחים מעצמנו לקבל קצת שקט, אבל לאן התמ"א הזאת בתוכנו, אז אנחנו מזכירים לעצמנו שזה זמני, נושמים עמוק וממשיכים.אם נזכור שכל יצירה היא תמ"א, יהיה לנו הרבה יותר רגוע בתקופות המצמיתות, לפעמים בתוך כל השיפוצים והפסולת, אי אפשר לראות אופק, לפחות לא בחודשים הראשונים, ולא רק שאין אופק כל מה שניצב מולנו זה שבריי חיינו והלכלוך שצברנו במשך החיים, תסיפו לזה את הפיגומים, בקושי יציבים, זה לא זמן לארוחות משפחתיות או להזמין אורחים, אנחנו בתמ"א, התודעה שלנו במוסך, בקרוב נעלה לשידור.מיום ליום, היצירה נבנית וגם אנחנו, טלאים טלאים, ולכן ראוי שנאפשר לעצמנו בתקופה הזו להיות הכי נדיבים שאפשר לעצמנו, לבחור בעובדים הטובים שפגשנו במהלך השנים, בחומרים הטובים ליצירה.תאפשרו לתא"מות כאלה להתרחש בחייכם, תרשו לעצמכם להשיל את המסכות, להיות על פיגומים ולהביט על השברים והפסולת שצברנו, אל תזנחו, קומו כל בוקר לעבודה, עם כל הסירחון, והאבק והקושי הזה לנשום, קומו ועשו את מצוות הבריאה, ליצור חיים, באביב שכולם נהנים עם הירוק, אנחנו נהיה תחת פיגומים, אבל הכל בסדר, אנחנו מכינים את רכבנו לחורף, מתישהו גם התמ"א תעבור.כן כם היא תעבור.x
x

מרק חורפי

חורף סגרירי, לא רציתי לצאת מהמיטה הבוקר, "רק לכמה דקות" השינה מפתה אותי בערמומיות, ואני יודע לאן זה ייקח, בבוקר כזה פיתוי של כמה דקות יהפוך למחזור שינה נוסף של שעה וחצי. אני אוהב לישון, אבל אני אוהב את הבוקר אני יודע שהבוקר שלי הוא הטיונר של שאר היום, רוטינות הבוקר מכיילים את מחשבתי, כמו מברשת השיניים הכתיבה אני יודע מצחצחת אותי, המדיטציה כמו מקלחת טובה מנקה אותי מאבק דרכים, אבל לא בא לי לקום לבוקר שכזה, ולא בא לי לכתוב ולא בא לי להתקלח במדיטציה.
אבל אני קם, אוסף כוחות וקם, קר בחדר, סערות הלילה השפיעו על מערכת החשמל כאן בסביבה, אז המזגן לא עובד כבר יממה, גם לא התנור, זה בעיקר הקור ששולט פה במרחב.
נדמה לי שמשהו כאן רוצה לדבר.
שידבר.
אני מתלבש, מחמם את עצמי בבגדים וניגש לדפי הבוקר, העט קרה, גם הדפדפת, אני יוצא אל המילים, לכתוב זאת פעילות גופנית אני מזכיר לעצמי, היד רצה על הדפדפת, שרירי האצבעות מתחממים.
האפור שבחוץ חודר גם לדפים, הקור מדבר אלי במילים, זה כבר שלוש שנים שאני לבד הוא מחליט לספר לי, הדפים הם החברה לחורף שלי, אולי אני קופא על שמרי, הוא חודר אלי בדימויים, הקור אני מגלה רוצה לספר לי משהו, אבל אפור לי על הדף, וכמו הערפל שבחוץ, גם המילים שעל הדף לא ברורות, אבל הן כאן, כמו ענן, יתחלפו במילים אחרות.

לכאורה אין משהו חגיגי בקור, אבל הוא יצירתי להפליא, צבעי השמיים ותמהיל השקיעות עם העננים אלה קומוזיציות שאי אפשר לתאר במילים, לקור יש את הקולינריה שלו, הוא מביא איתו את החמין והמרקים, התגעגעתי לטעמים העשירים האלה הכבדים, הקור מביא איתו הלבשה, אני מתלבש הכי יפה בחורף, השילובים של צעיף וז'קט, ומעיל, הקור מביא איתו גם מגפיים, וזכרונות ילדות שלי מקפץ על שלוליות.

אני מחמם מים על הגז, ויוצא לאסוף מרווה מהגינה, הערפל אני מגלה שולט פה במרחב, כמו חדרתי אל ענן, אולי אני עצמי בערפל, המילים על הדף מחפשות להיאחז, אך כמו הערפל גם הן מעורפלות.

החורף כאן והוא דורש לדבר, אז אכין לכבודו מרק, ואעשה זאת ביצירתיות, אתלבש יפה ואעמיס על עצמי את אופנת החורף הצמרירית, ואכין גם לכבודי מרק, אעשה זאת במילים ובדימויים, הגיע הזמן לאסוף את מה שיש במקרר תודעתי ולהכניס לקדירה, חצי משפטים, רעינות לא גמורים, שם בדיחה, פה ריב עם חבר, גם הקור רוצה להצטרף, בבקשה, והשלולית בטח, והשפעת, אכניס גם את השפעת האחרונה, ואת הבריכה המחוממת, ואת הבדידות כא בבית, והכאב, והזיכרון ההוא בסיני.
המרק הזה מאפש לי לעכל את החיים שאני חווה, מתנת היצירתיות היא שאני יכול לראות את המר הופך למתוק, איך הפגמים שלי הופכים לאכילים, לדמות בסדרה חדשה, איך הפחדים מתעכלים לכדי פטנט הייטק שיימכר במיליוני דולרים, דרך הכתיבה אני מעכל את חוויות חיי היצירתיות רוכבת על שמחה ועל כאב, עבורה כל החוויות שוות למרכיבים במרק.

הרשו לחורף לדבר, הא לא יהיה כאן לזמן רב, החורפים בארץ הם קצרים אבל חשובים, הם מעניקים לנו את המים לקיץ שיבוא, אז תכינו מרק והרבה, תעכלו, ותתחממו.
וצאו לטייל על שלולית

טבע היצירתיות

הנטייה להתחבר:
לדברים בחיים שלנו יש נטייה להתחבר, הנטייה הזו היא הבסיס ליצירת חיים, והחיים עצמם הם אוסף החיבורים האלה, בלעדיהם אפשר לומר, העולם יחדול מלהתקיים. החיבורים מולידים המשכיות, חיבורים אפשר לומר הם מלאכת החיים.
גם אנחנו חלק מהנטייה הזו, נולדנו מאותו חיבור, ונסיים כאן שנתחבר אל האדמה, אנחנו מחוברים לאוויר ולמים, בלעדיהם נמות, טיפות מים מתחברות לכדי ענן, כספית מתחברת לכספית, גרגירי חול מתחברים להרים, עולם שלם שנבנה מחיבורים.
אנחנו רוצים להתחבר לעצמנו ולאחרים, ועל כן הולדנו את האינטרנט, התחברנו אל אנשים מקצוות שונים של העולם, הדעות שלנו גם רוצות להתחבר, וגם הטעמים, והתשוקות, אנחנו רוצים להתחבר לאדם אחר, אנחנו רוצים מאזין, צופה, מישהו שיחבק אותנו, אנחנו רוצים שהדברים שלנו יתחברו למישהו למשהו לאנשהו, אחרת למה אנחנו כאן?
גם ההגיון שלנו רוצה לחבר, אם נפגוש בעצם זר בשמיים, ההיגיון יתעקש על הסבר רציונלי, דרכו הוא יוכל להתחבר למה שהעין פוגשת, הוא יחפש הסבר מדעי, ואם לא, הוא יחפש הסבר בלקסיקון הנפשי, ויסכם במילה אחת, עב"ם.
יש לנו נטייה להתחבר, ולנטייה הזו אין קשר לעשיית דברים בצורה נכונה או לא נכונה.

להשלים את החסר:
בגלל הנטייה שלנו לחבר ולהתחבר, יש לנו נטייה בלשית גם להשלים דברים באופן שמתרחש באלפיות שנייה ובאופן שנדמה כמעט אוטומטי, אם נפגוש במישהו רץ באמוק ברחוב והוא שולח מבטים מבוהלים לאחור המוח יבקש להשלים את הקומפוזיציה בכך שיש מישהו שכנראה רודף אחריו.
המוח רוצה להשלים את החסר, הוא ימצא כל דרך אפשרית כדי להשלים את הקומפזיציה לכדי תמונה סגורה, הגיוני או לא הגיוני זה לא משנה, לחיבורים אין בהכרח קשר להיגיון.
וככה בדיחה עובדת, הבדיחה היא סיפור, שהמוח כמו מחבר לשלים לאן הסיפור הולך להתקדם, וכשהוא כבר בטוח שלשם הוא מגיע, מגיעה ההפתעה, שמשנה את המסלול, סוגרת את העלילה, וגורמת לצחוק.

בעזרת ההבנה הזו של חיבור והרצון להשלים, נוכל לצלול פנימה היישר אל מאגר החיבורים שבאמתחתנו, וכמו זכוכית מגדלת נעמיק אל מעמקי הארכיאולוגיה היצירתית של נפשנו, ככל שנתרגל את הצלילה הזו, נצבור ביטחון, נמצא חיבורים מגוונים, ונאפשר ליצירתיות לפרוח מתחת לפני הקרקע, מעבר לנכון או לא נכון, טוב או רע, שיפוטיות והגיון.

תרגיל הנעלמים:
אמא ואבא הלכו לים, אבא טבע מי נשאר?
אמא.
זאת התשובה המיידית הצפויה וגם ההגיונית, אבל בואו נעמיק עוד במאגר.
אמא ואבא הלכו לים, אבא טבע, מי נשאר?
* הילד שצפה במתרחש.
* אולי המציל שנשאר המום מהעמדה שלו.
* אני יודע מה נשאר, הטלפון שלו על המחצלת.
* האבא, הוא נשאר במים, והאמא והילד עזבו את החוף.
* בעצם נשארה המאהבת בפינה הצדדית של החוף.
* נשארה הדירה לילד ולאמא
* נשאר חוב בנק עצום

עשו את זה 100 פעם, תראו לאן אתם צוללים במאגר.

תרגיל הנעלמים 2:
אתמול קיבלתי______, החלטתי להגיע ילדה הכי _______ בכיתה, בכל זאת, עכשיו אני אדם מיוחד, היא טענה שזה ממש ___________  והחליטה לקרוא ל_________ וגם  _______ כשהם ראו אותי __________ הם _______ וגם ________

הרשו למוח להשלים בכל דרך.

אתמול קיבלתי רכב, החלטתי להגיע לילדה הכי יפה בכיתה, בכל זאת אני אדם מיוחד, היא טענה שזה ממש יפה, והחליטה לקרוא למנהל וגם לאמא שלה, כשהם ראו אותי נוהג הם נבהלו, וגם קראו למשטרה.

אתמול קיבלתי נחש, החלטתי להגיע לילדה הכי מעצבנת בכיתה, בכל זאת אני אדם מיוחד, היא טענה שזה ממש מפחיד, והחליטה לקרוא ליואב וגם לעמרי, כשהם ראו אותי משחק הם בעטו בי וגם הרגו לי את הנחש.

אתמול קיבלתי מחשב, החלטתי להגיע לילדה הכי חכמה בכיתה, בכל זאת אני אדם מיוחד, היא טענה שזה ממש איטי, והחליטה לקרוא לטכנאי וגם לאחותה, כשהם ראו אותי צופה ביוטיוב במחשב הם התפלאו, וגם קנו לעצמם אחד

תצללו גם דרך הגועל שבתוכנו,
אתמול קיבלתי זונה, החלטתי להגיע לילדה הכי מצחיקה בכיתה, בכל זאת אני אדם מיוחד, היא טענה שזה ממש דוחה, והחליטה לקרוא לענבל וגם לשיראל מלכת הכיתה שלה, כשהם ראו אותי מתנשק  הן הצטרפו, וגם צילמו לסטורי.

תפרמו:
חשבו גי פי אס, שימו נקודת ציון וחפשו דרך להגיע אליה, לפעמים נקודות הציון זה סוף לבדיחה שלא נכתבה, סוף לסרט בלי עלילה, מוצר הייטק מוגמר, גם אם הרעיון לא קיים, חלמו אותו ותציבו אותו כאילו הוא כבר קיים, עכשיו לכו אחורה התרחקו מציר הזמן באיטיות, ותנסו להשלים איך הגעתם לרעיון, תנו למוח לעשות קפיצות קוונטיות כדי להשלים את החסר.
רעיון הייטיקיסטי: 
אנשים משותקים לכיסא גלגלים מצליחים ללכת.
נלך אחורה: מתקן שמחזיק את האנשים המשותקים ומאפשר להם ללכת
עוד אחורה: כיסא גלגלים שהופך מכיסא למצב עמידה.

והכיסא הזה אגב קיים.

שאנחנו עוסקים ביצירתיות אנחנו עוסקים בחיבורים, החיבורים הן לא יותר מהצדקות מילוליות, פיזיות, נפשיות ורגשיות כדי להתחבר אל העולם שבתוכנו ואל העולם שבחוץ.
חיבור הוא חלק הכרחי בחיינו והוא חלק בלתי נפרד מאיתנו, חיבור הוא הדבק המאחד בינינו, חיבור זה אהבה.
כשאנחנו יוצרים אנחנו עוסקים במלאכת האהבה הזו, אנחנו מחברים בין מילה למילה ומולידים משפטים, אנחנו מחברים בין דיו כחול לדף שורות, בין רעיון בדמיון לרישום על קנבס, אנחנו מחברים צבעים וצלילים ומרקמים, אנחנו יוצרים חיים, אנחנו עוסקים באהבה.

אהבה- היא טבע היצירתיות

אולטרסאונד של מילים

אני חוזר לבלוג, זה לא שעזבתי אותו כן, הבלוג הזה כמו שבטח שמתי לי עבר טרנספורמציות במהלך הכתיבה, מקומפוסט מילים של של יוצר, הוא הפך להיות בלוג על תובנות היצירתיות, עם הכתיבה השתרבבו להם לקומפסוט של הבלוג מילים כמו 'ספר' ו'פרק' ו'כותרות', ופתאום היצירתיות הפתיעה אותי, משהו משהו בתוכי כנראה ביקש להוליד ספר, כי זאת לא הייתה כוונת המשורר שלי, אבל ספר ביקש להיוולד מתוך התוהו, לא ספר מתח עם עלילות ודמויות, משהו אחר, ספר על יצירתיות, שהוא לא ספר הדרכה אבל כן אפשר מעורר בהשראה עצומה, לא יודע, משהו בתוכי אני מרגיש מבקש להיוולד, כמו הריון, אני פוגש את התינוק שלי דרך אולטראסאונד של מילים, אני פוגש בקווי המתאר של היצירה, שם העיניים, פה הפה, והנה הידיים, שום דבר לא ברור, הכל בשחור לבן, עדין אין צבע לעיניים? והפנים לא ברורות? גם לא החיוך? ולא גומת החן? שלא נדבר על אישיות התינוק, כלום עדיין לא ברור, ועם זאת די ברור שאני בהריון, זרעים בחלל נפשי ביקשו לפרוץ ממעמקים, אני יולד פה ספר גאד-דמט, שלפי איך שזה נראה, הוא מרגיש כמו ממואר שמבקש ממני לחשוף את סיפוריי חיי ותובנות שרכשתי במסע היצירתיות.

מה שיפה בתהליך הזה של הבלוג, שממש כמו תוכנית ריאלטי, קיבלתי יחד אתכם הצצה על איך משהו גדול מאיתנו כמו יצירה קורמת עור וגידים בחיים האלה, באבולוציה של מילים ומשפטים, מבעד לאצבעותיי היצירתיות ביקשה להכתיב, ואני הקשבתי, לא ידעתי איך, אבל צירופי המקרים הפגישו אותי ראיון ביוטיוב עם הסופר סת גודין, שאמר שם שאם אנחנו רוצים להתפתח, זה אחלה תרגיל לכתוב כל יום פוסט בבלוג, וזה מה שעשיתי, בדיעבד אני יכול להבין שהיצירה ככה ביקשרה איתי, אני שמח שהסכמתי לקחת את הרעיון הזה של הבלוג ולהקשיב לה יום ביומו, לתמלל את מה שמבקש להיוולד, כל פוסט כאן הרגיש כמו ציר לידה, מלאכת עבודה על פוסט שכזה לקחה כמה שעות, וגם לא מעט אנרגיה, מעבר לזה הייתי צריך גם לערוך לדייק, לבדוק, ולפרסם, כמו שהוא, וזה מפחיד, זה לא טוויטר, עבודה על מילים דורש גם ניסוח, אבל האנונימיות, והפורמט הזה של בלוג, העניקו לי רשת ביטחון שאפשר גם ליפול, ולטעות, ולעשות שגיאות עברית וכתיבה גרועה, היצירה נולדת על הדף ואיתה שאריות של עבר וזכרונות ודפוסים ישנים של היוצר שבי.

.

מיום ליום נוספה בהירות, כל פוסט שכתבתי העביר אותי טלטלה גם בעצמי, אני זוכר את הפוסט שהציע 'לנסוע בלי ג'יפיאס', והנה מצאתי את עצמי כבר באותו ערב, טועה בכבישים היצירתיות ביקשה שאעמוד בניסיון שלי, למעלה מ 30 פוסטים כתבתי לבלוג, פרקים קצרים על יצירה, וכעת, אין הכתבה, זה רק אני שכאן כותב, ומתרגש, ומאוהב, ששד היצירתיות חלף במחוזותיי והכתיב לי, אני טופח לעצמי על ההקשבה, וההזדמנויות שאספתי בשתי ידיים, להיות מוכן, ולשחרר את הפחד מלפרסם פוסטים באופן יומיומי, וההתחייבות הזו של לקום כל בוקר כארי ולעשות את מצוות היצירה, כל אלה הולידו לי ספר, ובעיקר אמונה, שביצירתיות אתה לא יודע איך ומה, וגם כמה זמן. 

אבל יש מישהו שמקשיב.

מה אתם רוצים?

עוד הזדמנות לחדד שהרבה אנשים לא יודעים מה הם רוצים. הם רוצים אוטו והם רוצים בית והם רוצים כסף, אולי הם רוצים בעצם תחושת רווחה, אבל אני מכיר כאלה שיש להם בית ואוטו וכסף ואין להם רווחה בכלל בחיים, הם עטופים בדאגות אללה-יוסטור.

מה אתם רוצים?

כל כך הרבה מהאנרגיה שלנו הולכת לדברים שאנחנו בעצמנו לא ברורים לגביהם, רק כי לחבר יש רכב חדש, והשכנה קנתה בית, ובטלוויזיה הראו איזה משהו שקשור למשהו ובא לי על זה. 

אז אנחנו רוצים כסף ולשם המודעות זורמת ופתאום האנרגיה היצירתית היא במחשבות על ייצור כסף, אבל אני רוצה הגשמה עצמית, אז המודעות שלנו הולכת להגשמה, והגשמה עצמית אין לה דיאלוג עם כסף, היא מתעסקת בלהגשים ובמשמעת שהיא דורשת, ואז אתה מגלה שאתה צריך ללמוד, וללמוד עולה כסף, אז שוב המודעות הולכת על כסף וכל האנרגיה כבר שם, כי חייבים דירה וקורת גג, אז אתה עובד בפרך כדי להגשים את עצמך אבל איפה יש זמן להגשים את עצמי שכל האנרגיה נעלמת שם במשרד בין השעות 8 ל 5, אז היצירה נדחקת בין מטלות הבית לעבודות החיים, ומה זה להגשים את עצמך מה זה אומר בכלל? 

אוף.

השאלות האלה מבקשות בהירות, 

והתשובות הם האולסטרסאונד, בשחור לבןף שם רגליים, פה אוזן, שם איבר מין. 

כתב לענייני קומפסט:

כעת אני בקומפסט ואני עד לראות איך הזרעים, המשפטים, התמונות, הזכרונות, הכוונות, שהטמנתי בתודעתי, מתערבלים לי בתוך הראש ואיך הם מתורגמים בבלוג הזה, וגם כמה ששאלות חשובות, שאלו את עצמכם הכל, כל דבר, וחפשו תשובות במהלך היום, באוטו באוטובוס, בתור, בבריכה, בשיעור פילטאטיס.

איפה אתם עוד חצי שנה? מה אתם עושים? כמה אתם מרוויחים? ועוד שנתיים? ועוד 5 שנים? מה בא לכם? מה בא לכם? מה לעזאזל בא לכם? עכשיו? מה בא לכם שיקרה? ועכשיו? ומה אפשר כדי להניע את זה שזה ייקרה? מה עליכם לעשות? למי להתקשר? מה בא לכם? כמה כסף בא לכם בחשבון הבנק? נשתולל עם הדימיון, ונגלה שאנחנו לא צריכים מיליארדים, האגו שלנו דורש מיליארדים, היוצר שלנו, מבקש קורת גג, ומספיק כסף, לחיות נעים ובפינוק שהעולם מציג לכבודנו, אוכל טוב, אנשים טובים, ספרים טובים. 

מה בא לכם? 

היקום שומע את תפילותינו, אנחנו מגלים את האמת המבורכת הזו במהלך הדרך, אתה מחפש משהו והוא מתגלה אלייך, יש לך פתיח לשיר ואין לו סוף, משפט בתור לקופת חולים מסדר לך הכל. סינכורניות קוראת לזה ג‘וליה קאמרון, תקראו לזה צירופי מקרים כם זה יותר ברור לכם, תקראו לזה שאתה בהריון אתה רואה הרבה אנשים בהריון.

אני בתוך היצירה אז דברים צצים מתוך הקומפוסט, מעירים אותי משנתי, מבקשים ממני לערוך את הבית לילד שיבוא, לסדר את המחשב, לסדר את התיקיות ולהחליט על מה בא לי, סדרת טלויזיה? סרט קולנוע? מופע חדש? אולי ספר שירה? ואולי אפשר הכל. מה זה דורש ממני? בנתיים זה דורש ממני לקום כל בוקר ולכתוב את הבלוג הזה.

חורף חם