לעצב את החיים

האם אני יכול לעצב את החיים שלי?

סיימתי דפי בוקר, הרבה כעסים פרצו לי לכתיבה, אני נותן להם לשרטט את מפת הדרכים שלהם, לא נוגע מאפשר, כעס על חבר שלא חוזר להודעה, כמו מתעלם מההודעות, למה כמו, הבנאדם מתעלם, והפרוייקט שלנו עומד וממתין לזמינות של כבודו שיואיל בטוב רגע לחזור למספר דקות, בדפים פרץ כעס על מקום עבודה שבגישה שלו אל מול העובדים, גורם לי להתעכב בהתקדמות היצירתית, ומקום עבודה אחר, שדאג לטפח את כל העובדים בזר פרחים לסיום פרוייקט שהדיר שינה מעיני, ואני נשארתי נטול פרחים, גלמוד ובודד מתבוסס בהדחקות כעס, "היי מה איתי?" הילד הדחוי שבתוכי צועק מגרוני, אבל פי נאלם דום.

למה אני צריך כל הזמן את האישורים של אדם אחר כדי להתקדם בחיי שלי? לרגע נופלת בי התובנה שאני תלוי בזמינותם של אחרים, בגישתם של אחרים, ובכלים של אחרים רק כדי שאני אוכל להיות מי שאני, מה גרם לי להיות תחת הסיטואציה הלא נעימה הזו? ולמה פעם אחר פעם אני נופל למלכודות המסרסות האלה.

אני תוהה לעצמי אם זה משהו שאניי מזמן לעצמי, והאם יש בתוכי את היכולת לעצב את חיי?

הפילוסופיה הסטואית גורסת, שהאתגרים והמכשולים בדרך הם אלה שהופכים להיות הדרך, הם מצביעים על המקום שבו אני אמור להתבונן, להתרכך ולגדול, למצוא דרכים חדשות, או אולי לעצור, ולהבין שמה שקורה נועד לטובתי העליונה, גם אן כרגע אינני מבחין בכך.

האם זה אפשרי לעצב את החיים שלנו?

אני גורס שכן, אולי בגלל הילדים שעוטפים אותי לאחרונה, יש לי חמישה אחיינים, ובעבודתי אני עובד לא מעט עם ילדים, אני מבחין שהילדים הם קופי-פייסט, הם מגנטים של רעיונות, מילים, מחשבות, קללות, כל מה שנמצא במרחב שעוטף אותם, הם ניזונים ממנו, ללא שאלה, ללא חקירה, ללא מעצורים. ילדים גדלים בהתאם למזון אותם הם אוכלים, לראות ילד שאוכל כל יום שלוש ארוחות מקדונלדס, משקה את עצמו בקולה, וכל התיק שלו מלא בממתקים ובאוכל שחוץ מהתבלינים אין לו ערך תזונתי כלל, אם אני אתן לכם לדמיין את הילד הזה בדמיונכם, איך הוא נראה? כן הוא שמן, הוא שמן מאוד. ההורים שלו הזינו אותו בחרא של אוכל, והגוף לא פורפציונלי, לגיל, לבית הספר, ולחיים שהוא נוכח בם.

על אותו משקל, ילד שניזון בריבים בבית, בכעסים, בקללות, בפורנו, בסדרות אימה, במשחקי מחשב אלימים, נסו לדמיין את הילד הזה, גם הוא שמן, לא בגוף, תודעתו שמנה באוכל המנטלי שהוא צרך, ושפה, שאלוהים יעזור לו מאיפה הוא מגלה את המילים הללו.

אנחנו מי שאנחנו מזינים את עצמנו, אנחנו מי שהזינו אותנו, בתור ילדים אנו תמימים, מגנטים, מבחינתנו, המוסד, האיש עם החלוק בבית חולים, מנהל בית הספר,האמא והאבא שלנו, הם המלכים הבלתי מעורערים של המציאות שנגלית בפנינו, ואם הם אומרים משהו, כנראה שזה נכון, ואם נאמרה מילה מסויימת, כנראה שראוי להשמש בה, ואם התפרצה לה התנהגות לא מכובדת, בתודעת הילדים היא מכובדת, כי עובדה שהיא נעשתה, ואם הם אוכלים אוכל מסויים, כנראה שזה בסדר, הם הרי הצודקים.

כמה מבאס לגלות שהם לא?

הילד השמן ממקדונלדס וקולה, יעמוד בעתיד ויכאב את עולמו שלו, את ההזדקקות הנקרוטית לסוכר, ולאוכל עתיר שומנים, ולתחושה הזמנית האדירה שהיא מספקת. הילד השמן מקללות יעמוד בעתיד ויבחין את תודעתו מלולכת מחזיונות אימה, וסקס, וקללות, שמטנפות את העורקים של החשיבה,הדעת והדמיון. שני ילדים בעולמות שנכפו עליהם, האם הם יוכלו לצאת מהעולם, או לפחות לעצב את עולמם?

האם ישנה דיאטה שיכולה לעצב את החיים שלהם, ושלכם, ושלי?

ברור שכן, הכל עניין של תפיסה, לראות שישנם דברים אחרים בעולם הזה, שהעולם שלי הוא לא רק אני, שישנם עוד עולמות במציאות הזו, ואני יכול לבחור, התובנה האדירה שאינני קורבן של נסיבות אלה שותף של הבריאה מזכירים שלי שאני יכול להשתנות, לעצב את עולמי ובהתאם לכך את הסביבה שלי.

מעולם לא כתבתי דפי בוקר, והנה אני עושה זאת כבר 6 שנים, כל בוקר שעה של כתיבה 3 עמודים, מעולם לא עשיתי מדיטציה, אבל 2 קורסי של ויפסאנה, ותרגול של שעה כל בוקר, חדרו לתזונת הבוקר התודעתית שלי, לא קראתי ספרים מעולם, ולקרוא ספר זה נראה לי מיותר במיוחד שיש סרט, עם תרגום, ומוזיקה ואפקטים, אבל לגמוע ספר כל שבועיים, ולהגיע להספק של 20 ספרים בשנה, זה כבר עולם אחר, שאני חי בו

בשנים האחרונות עשיתי דיאטה של מזונות תודעתיים וגופניים, במקומם מילאתי את החסר במזונות עתירי רכיבים תזונתיים, ומילים מעצימות.

אמבטיה של מילים

פעם שאל אותי הפסיכולוג, אם אני יודע איך תינוק פתאום מתחיל לדבר? אין לי מושג עניתי לו, והוא הסביר שהתינוק נמצא  באמבטיה של מילים, במשך שנה וקצת, התינוק שנולד עטוף באמבטיה של מילים, כולו עטוף מילים מילים מילים מאנשים שונים, מאירועים שונים, בסיטואציות מגוונות, ואז קורה הקסם הזה אחרי שנה וחצי, שהמילים הופכות להיות חלק מהאדם, והנה הוא מתחיל לדבר את השפה.

אני עדיין ילד, כולנו ילדים, אנחנו עוטפים את עצמנו, בעיתונים, במזונות, באירועים חברתיים, בחדשות בטלויזיה, בתוכניות ריאליטי, בפייסבוק,  באינסטגראם, בלייקים, בתגובות, עד שבלי לשים לב הפכתי להיות דובר של השפה, והנה אני עומד מול המראה, כמו הילד עם המקדולנדס, וכואב את עולמי.

אני יכול לעצב את עולמי, זה דורש ממני דיאטה, דיאטה מחברים, דיאטה ממוסכמות חברתיות, דיאטה ממקומות עבודה, דיאטה מהחרא הזה שאני כה נזקק וממוגנט אליו, ולהזין את עצמי בדפי בוקר, בספרי פילוסופיה חכמה, במדיטציה, בשחייה בבריכה העירונית, בחברים חדשים, בספרים טובים ומעצימים, ובאוכל בריא.

אט אט הקריז התודעתי, ייפלט החוצה ובמקומו תחדור שפה חדשה לחיי, רק שהפעם זה אני ההורה של עצמי, זה אני עם החלוק הלבן זה אני מנהל בית הספר של עולמי, זה אני האבא והאמה של עצמי.

והנה שאריות עבר של חבר מזלזל, מקום עבודה חסר איכפתיות, מופיעים על מסך חיי בבוקר הכתיבה הזה, מבקשים ממני להמשיך בדיאטה, או לפחות לא לעמוד בפיתוי של לכעוס, ולהרוס, ולצבוע את יום הסוכות הזה, בצבעים קודרים של באסה.

אני יכול לעצב את החיים שלי, אני מעצב את החיים שלי, אני מזכיר לעצמי, אני אמבטיה של מילים חדשות.

מקלחת נעימה לכולנו