קר בחוץ, ימים אפורים, גם התודעה אפורה, זה מעניין ומוזר להבחין איך הבחוץ הופך פנימה, ומרגש לגלות איך הפנימה הופך לבחוץ, ריקוד מטאפורי שכזה שיוצר ניצוצות של חיים, המחשבה שלי הפעולה שלך התוצאה של שנינו, ככה היצירה נובעת מהפנים אל החוץ מהחוץ אל הפנים חוקרת וסוקרת את עצמה מכל כך הרבה עיניים פנימיות וחיצוניות.
הלכתי אתמול יחף, בדרך כלל אני הולך יחף, אבל אתמול זה היה מיוחד עטפתי את עצמי בגדים חמים, צעיף, מעיל פוך גדול, מטרייה, כפפות וצעדתי יחף בגשם, בבוץ במושב הירוק והייתי לבד, מי משוגע שיצא החוצה ביום כזה, ועוד יחף,? אני, אנחנו, ויצעד לשם איפה שהבוץ עמוק שאפילו הסוסים נזהרים מצלעוד, ולרגע אחד הרגשתי אחד עם הטבע, עם הבוץ, והרטיבות והקור בכפות הרגליים, והשמחה שבלב, הייתי אחד עם המחשבות שלי שניזונו מהירוק שמסביב, מהרכות של הבוץ, מטיפות המים שמטפטפטות מהשמיים, ממעלה על הקרקע,
עצים בוכים גשם,
כל כך יפה פה.
אין לי מילים, רק להביט אל החוץ, ולהכניס אותו פנימה בנשימות איטיות, להתמלא בירוק, בחופש במרחב עצום ולא מתפשר.
שעה צעדתי במטעים, טבעתי בבוץ, קיפצת, ומוזר... לא חליתי. עדיין מהדהד לי המשפט של אמא ”אל תלך יחף אתה עוד תתקרר- אתה תהיה חולה“ ואיכשהו שאני שעה יחף בחוץ ביום הכי קר בשנה, אינני חולה, להיפך אני מבריא, הקור הזה משתק את המחשבות הרותחות שלי, הפחדים שמבעבעים נפלטים בהדי הבל, אני מבריא, אני חי על האדמה והאדמה מחיה אותי, הגשם מבריא אותי, המים האלה שאני נוסע לכבודם על לבריכה העירונית מתומהלים בכלור, והנה הם כאן לכבודי נקיים בלי מסכות, פשוט מים, מן השמים.
וזה יפה
לראות את התלתלן צומח, ירוק, ואת החיטה, העשב הירוק הפך את הנוף לגלויה שהייתי שמח לחלוק אתכם.
אז שעה שטיילתי בבוץ, נגעתי באדמה, לרגעים המחשבות הקודרות התפוגג והתובנה האדירה שהאדמה מחבקת אותי עלתה בראשי האדמה והעצים והמים והעננים והיופי והרוחות והקור, כולם משפחה עוטפים אותי בצבעים בחושיהם מחבקים אותי, כאן במציאות מעגנים אותי, ממחשבה למציאות, שהיא הרבה יותר פנסטסית.
וחזרתי, ועמדתי מול תנור הספירלה,
ונחתי.
שמחתי.
עייפתי
הרגשתי טוב
וכתבתי
