סיימתי לשרבט את דפי הבוקר, התגעגעתי אליהם, עשיתי הפסקה של יממה מרצף הכתיבה הזה, לא מעצלנות, להיפך, ממקום של כתיבה, ממקום של יצירה החלטתי לעצור רגע, לתת גם למילים שפרצו בחודשיים האחרונים לחלחל פנימה מבלי לצרוב אותן באותיות כחולות על דף. לא רק המילים לקחו פסק זמן גם המילים שבפי, גזרתי על עצמי יממה של שתיקה, ללא טלפון, ללא מחשב, בלי אינטרנט או כל תקשורת חיצונית אחרת, ללא בריות נוספות לצידי, בלי עיר, בלי מכוניות, בלי פיח.
טבע
שלחתי את עצמי לטבע, רחוק רחוק מהעיר, לשמורת טבע נפלאה וקסומה שאני כה שמח לחזור אליה, רק אני והמים, גם לתזונה של הגוף הענקתי הפסקה, ממזון, הענקתי לעצמי שקט מכל השתקפויות דרכי.
זה מנהג שאני דואג לעשות אחת לחודש-חודשיים (תלוי בעונה), אני שולח את עצמי ליער, מקים מדורה ומתבונן על האש, אין דיבורים, אולי פנימיים, כן יש הרבה מהסוג הזה, אבל האש שורפת, מאירה, מחממת את גופי, ואת נפשי.
ובהתחלה כמו תמיד, הגוף והמיינד משמיעים קול זעקה פנימית ומתמרדים, האחד רוצה לקרוא ספר, לדבר עם חבר, לגעת באפליקציה, לראות מה קורה בעולם, האחר רוצה לזוז, לאכול, אבל אני מביט על האש, ונותן להכל להישרף בתודעתי, כל הפחדים כל הכמיהות כל החלומות כל המסע הזה נשרף, אינני חושב על יצירה או על כתיבה, אין לי רצון לבטא את עצמי, אין לי רצון לדבר, למעט להתחבר אל עצמי ברבדים שהם סמויים מהעין והמילים, ללכת יחף על האדמה, להאריק את עצמי ללבו של הכדור שהוליד אותי, לנשום אוויר, להביט על העצים על הירוק שבעליהם, לחוש בסתיו שמגיע, בשמש שמשחקת מחבואים עם עננים, הבריזה הסתווית שלרגע אחד מרגיעה את החום של הקיץ האחרון.
ושקט.
זאת המנגינה שאני חוזר אליה, כמו שהסטואיטיקנים הגדולים היו אומרים, תטיב לזכור את המנגינה, כדי שתוכל לחזור אליה שוב ושוב.
מנגינת הלב, היא המנגינה הפנימית שלי, וגם שלכם, היא סמוייה מהעין, רחוקה מאור הזרקורים, רחוקה מסקס, מפחדים, מהצלחות וכישלנות, רחוקה מכסף, רחוקה מלבבות אחרים אפילו, היא מנגינה חרישית בוקעת ממעמקים, ואם אני משקיט מספיק, אני עד לנוכחותה, והופך בה לתו, והיא הופכת לי למנגינה, ולרגע אחד שנינו אחד.
כדי לעשות רעש בעולם צריך שקט, כדי לרצות לדבר צריך רגע לשתוק, כדי לצבוע חיים, אנחנו מבקשים דף לבן, קשה לכתוב על דף מקושקש, בלתי אפשרי למלא כוס שכבר מלאה.
אני שמח שאני עושה דורש בעצמי את היציאות האלה לטבע, למדורה ליסודות שהעולם אתם ואני ברואים ממנו, מים, אש, אוויר אדמה, וליממה אחת אני מביט על עצמי, נח, מעבודה, מביטוי, נח אל האדמה, הדבורים זימזמו, העצים היו ירוקים, לא ניכר עליהם מצב שלכתי, הם היו גדולים ועצומים, שורשיהם טבועים באדמה, ולרגעים מספר הייתי עץ, דומם, ונוכח.
בתוך מנגינת הנוכחות, אני מוצא כוחות, בלתי מוגדרים במילים, כוחות הם שהם מעבר לזמן, אולי כוחות גלגוליים באמת שאין באמתחתי מילים להגדיר, כוחות שמעניקים לי אמביציה לחיות, אמביצייה לראות, להתבונן, להבחין, אמביציה לבטא, ולדבר, כוחות שהם מנקים אותי לפני שאני מתלכל מאבק הדרכים של מסע החיים.
מול האש אני מתנקה, מול האש אני בוכה, צוחק, ואף אחד לא שומע, רק העצים והדבורים, ורחשי היער.
פרדוקס
הבלוג הזה עוסק ביצירה, וכמו יצירה של העולם הזה, אני מגלה שכדי ליצור טוב צריך פשוט לא ליצור, מעין פרדוקס שכזה, היצירה הטובה מתרחשת שאיני יוצר כלל, ורק שאני נותן בדיעבד, ביטוי מילולי ללחישה הקדמונית הזו.
צאו לטבע, צאו לאדמה, סתמו את הפה שלכם, תשתיקו את המחשבות, תנו לעצים לדבר, ולעלים לפרוט רחשים, ולעננים ולשמש, לדבורים, לאש, למים, תנו להם רגע לדבר, בשתיקתם הם מדברים והם חכמים הרבה יותר מאיתנו.
חג מועד ב' שמח, או מה שזה לא יהיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה