בגיל 38 עברתי תאונת דרכים קשה עם האופנוע, פלג גופי התחתון חטף אותה חזק הירך השמאלית שלי התרסקה מוט ברזל של 39 ס"מ הוחדר לי מפיקת הברך, היו צריכים לפתוח, לשייף ולהחדיר את האורך הזה, הצטרפו למלאכת ההרכבה הזו עוד שלושה ברגים, ובקצה הירך צמוד לאגן עוד בורג לחיזוק, בנוסף לירך השמאלית, שברתי שלוש צלעות בחזה, וברך ימין קיבלה את ההיי-לייט של התאונה, קרעתי את כל הרצועות, חמישה ברגים, שלושה מסמרים, ופחד איימים אחד גדול שמהלך עליי כמו צל.
בגיל 38 נעקרתי מהחיים שהיו מוכרים לי ומצאתי את עצמי מרותק למיטה בבית חולים, כל החלומות שטיפחתי בשקדנות נגנזו ברגע אחד וחלום חדש עמד לו בראש התורן, לחזור לעמוד. לחזור ללכת.
בעולם חוסר הוודאות של קסם הגוף והרפואה, מצאתי את עצמי מבוהל ממציאות חיי שקיבלה תפנית, ובתוכי רעיון חיים, פשוט ללכת, לצעוד עם רגליי שלי, אבל לא היה אופק ממשי, זה היה רעיון, והרעיון הזה שכב לי בתודעה, בזמן ששכבתי במיטה, והוא הרס אותי, בתוך כל החושך שנעטפתי, רעיון בלי יכולת מימוש זה נורא, זה מסנוור, הרעיון הזה שהיה קרוב בתודעתי אבל כה רחוק במציאות חיי - שבר אותי לא פחות מהתואנה.
ואז מתוך הסדקים החשוכים שבתודעה השתרבב לו אור עמום, בצעדים קטנים, עד שהפך עם השנים לאור גדול, צעדים קטנים חברים, כמה קטן? צעד קטן עבורי היא להרים את משענת המיטה, זהו, למספר דקות רק לא לשכב, ולחזור לראות עוד עולם בצורה אוריזונטלית, מאשר את הסדקים בתקרת בית החולם, יום רדף יום, והצלחתי להישאר בתנוחה הזו מספר דקות, מספר דקות בצורה לא מאוזנת במהלך היום היה צעד קטן אבל משמעותי עבורי, הצעדים היו כה קטנים שהם היו אפילו מתסכלים, אבל נזכרתי בציטוט מספר, כמה ספרים כתבו על זה בנוסחאות שונות, ששינויים גדולים מתחילים בצעדים קטנים ובתוך המסע החדש בחיי קיבלתי הצצה מתסכלת לציר הזמן של הריפוי שלי, אני מילימטרים במסע של קילומטרים, ואין לך מה לעשות עם תסכול, במיוחד שפצעי הלחץ מהשכיבה גומרים עלייך, אז אני מתחיל מילימיטר, ועוד מילימיטר ואחרי עשרה ימים יש סנטימטר, סנטימטר בתוך קילומטרים של חלום, כל יום דאגתי להופיע מול הרעיון הזה בתודעתי ולומר לו שאני מסכים ללכת עבורו, אחד עשר חודשים, בתוך המילימטרים האלה, וחזרתי לעמוד.
וללכת.
בצעדים קטנים
וכך למדתי על בשרי את מה שכתבו החכמים, ששינוי גדול מתחיל בצעדים קטנים, יש משהו מרגש וגם כואב ברעיון חדש שנולד בקרבנו, כשהוא מופיע לפנייך כמו לעשות דווקא הוא מתגלה אלייך קצת כתוצאה סופית, וכדי לממש אותו בעולם המציאות שאנחנו חיים בו, הרעיון הזה ייצטרך לעבור חבלי לידה, וצירים, וגם כמה מצבי צבירה מוזרים שעד כדי כך שבמשך כל התקופה הזו הוא לא ייראה אותו רעיון בכלל, מצבי הצבירה האלה יידרשו מאיתנו סבלנות, אור רוח, אנרגיה, פוקוס, וכוח רצון כדי לקום כל בוקר להופיע בפני הרעיון ולומר לו בריש גלי אני מוכן ללכת איתך את המסע הזה, ויהיי מה. ויהיו הרבה מהים שכאלה, מלא תסכולים וקושי, ורצונות מוצדקים לוותר.
אלוהימים קטנים:
אנחנו יוצרים, אתם קוראים את הטקסט כי אתם יוצרים וכי יחד בחרנו ליצור בעולם הזה שמבקש מאיתנו להעניק צליל וצבע, בתוך הכאוס הזה.
אנחנו אלוהימים קטנים, בוראימים, נמלים קטנטנות, של יצירתיות גדולה ומסתורית מאיתנו שמבטאת את עצמה דרכנו, בדרך מיוחדת תפורה למידותנו, ודרכנו היצירתיות הזו מתבוננת בעצמה.
להבין ששינוי גדול מתחיל בצעדים קטנים, זה להבין לעומק את התפיסה של החיים בעצם, שמאחורי כל דבר במרחב בעולם הזה שאנחנו חיים בו, קיימים אין ספור צעדים קטנים, חבלי לידה קטנטנים, מילימטרים בתוך תוהו אדיר, שהביאו את הדבר שאותו אתם חווים, הטלפון, המכונית, סדרת הטלויזיה, אפליקציה, ארוחה, מופע מחול, מכונת כביסה.
במהלך הדרך הרעיונות יעלמו ויקברו, הם לא באמת נקברים, הם עוברים טרנספורמציה, כל חלום הוא ייחודי ויש לו את הזמן שלו להופיע בעולם הממשות ולהתבטא, לפעמים הוא מחפש את היוצר שעליו הוא יירכב, ולפעמים זאת הסביבה שתאלץ לעבור שינוי כדי שהחלום יקרום עור וגידים, אתם תפתחו מערכות יחסים עם החלומות, אתם תאהבו אתם ותשנאו אותם בלילה אחר, הם ירימו אתכם לפסגות מרוממי רוח, וייגרמו לכם לסבל, זה אף פעם לא לינארי, וזה אף פעם לא הם, זה אנחנו וזה עוד יותר מעצבן, כי זה תופס אותנו במרווחים הצורמים של התסכול, ואם הייתי יכול לחזק אתכם בדרך שאתם עושים, כל דרך שאתם עושים, זה להחזיק בתפיסה הזו, בהבנה האדירה הזו של הכוח האבולציוני, ששינוי גדול מתחיל בצעדים קטנים, ועלינו להסכים לצעוד את הצעדים הקטנים ולחלום, כל חלום סופו להתגשם, תנו גם לרעיון הזה לחלחל בקרבכם.
לא זוכר איפה קראתי על מפיק מוזיקלי מפורסם וידוע, שם ביבשת של אמריקה, ובאים אליו מוזקאים מפורסמים תקועים, מוזיקאים שההשראה מגמגמת בתוכם, ויחד איתם הוא יולד להם את השיר, היה כתוב שם על דרך העבודה שלו, במפגש הראשון הם פורטים אקורד אחד, וזהו, במפגש שיבוא אח"כ עוד אקורד, לאט לאט, מילה מילה.
ייתגבר:
באחד הסרטונים ביוטיוב על ישיעיהו ליבובייץ, פילוסוף והוגה דעות, הוא שו]ך אור על הפתיחה של שולחן ערוך ששם כתוב "ייתגבר האדם כארי לקום כל בוקר ולעשות את מצוות הבורא" ולייבוביץ תהה על קנקנו מדוע כתוב ייתגבר, מדוע לא ישר להתחיל ב 'ייקום האדם כל בוקר..."
צודק.
והוא הבין.
כי זה קשה.
ולכן על האדם להתגבר כארי, לקום כל בוקר.
מהי מצוות הבורא שלנו? תהיה מצוות הבורא שלכם אשר תהיה? מה עלייכם לעשות כל בוקר? ועל מה עליכם להתגבר כדי לברוא את העולם שלנו.
לקום, ולצעוד צעד, ועוד צעד, עוד מילה, עוד כותרת,עוד תו, עוד קו מכחול.
ותתגברו בבקשה, תתגברו, כי העולם זקוק לכם, העולם מבקש את הצבע שלכם והיופי שלכם את קול השירה שלכםף את האפליקציה הבא את הרעיון החדש הזה שיפיח עוד אור, בלעדיכם, משעמם כאן.
אז תתגברו.
כארי.
בגיל 38 נעקרתי מהחיים שהיו מוכרים לי ומצאתי את עצמי מרותק למיטה בבית חולים, כל החלומות שטיפחתי בשקדנות נגנזו ברגע אחד וחלום חדש עמד לו בראש התורן, לחזור לעמוד. לחזור ללכת.
בעולם חוסר הוודאות של קסם הגוף והרפואה, מצאתי את עצמי מבוהל ממציאות חיי שקיבלה תפנית, ובתוכי רעיון חיים, פשוט ללכת, לצעוד עם רגליי שלי, אבל לא היה אופק ממשי, זה היה רעיון, והרעיון הזה שכב לי בתודעה, בזמן ששכבתי במיטה, והוא הרס אותי, בתוך כל החושך שנעטפתי, רעיון בלי יכולת מימוש זה נורא, זה מסנוור, הרעיון הזה שהיה קרוב בתודעתי אבל כה רחוק במציאות חיי - שבר אותי לא פחות מהתואנה.
ואז מתוך הסדקים החשוכים שבתודעה השתרבב לו אור עמום, בצעדים קטנים, עד שהפך עם השנים לאור גדול, צעדים קטנים חברים, כמה קטן? צעד קטן עבורי היא להרים את משענת המיטה, זהו, למספר דקות רק לא לשכב, ולחזור לראות עוד עולם בצורה אוריזונטלית, מאשר את הסדקים בתקרת בית החולם, יום רדף יום, והצלחתי להישאר בתנוחה הזו מספר דקות, מספר דקות בצורה לא מאוזנת במהלך היום היה צעד קטן אבל משמעותי עבורי, הצעדים היו כה קטנים שהם היו אפילו מתסכלים, אבל נזכרתי בציטוט מספר, כמה ספרים כתבו על זה בנוסחאות שונות, ששינויים גדולים מתחילים בצעדים קטנים ובתוך המסע החדש בחיי קיבלתי הצצה מתסכלת לציר הזמן של הריפוי שלי, אני מילימטרים במסע של קילומטרים, ואין לך מה לעשות עם תסכול, במיוחד שפצעי הלחץ מהשכיבה גומרים עלייך, אז אני מתחיל מילימיטר, ועוד מילימיטר ואחרי עשרה ימים יש סנטימטר, סנטימטר בתוך קילומטרים של חלום, כל יום דאגתי להופיע מול הרעיון הזה בתודעתי ולומר לו שאני מסכים ללכת עבורו, אחד עשר חודשים, בתוך המילימטרים האלה, וחזרתי לעמוד.
וללכת.
בצעדים קטנים
וכך למדתי על בשרי את מה שכתבו החכמים, ששינוי גדול מתחיל בצעדים קטנים, יש משהו מרגש וגם כואב ברעיון חדש שנולד בקרבנו, כשהוא מופיע לפנייך כמו לעשות דווקא הוא מתגלה אלייך קצת כתוצאה סופית, וכדי לממש אותו בעולם המציאות שאנחנו חיים בו, הרעיון הזה ייצטרך לעבור חבלי לידה, וצירים, וגם כמה מצבי צבירה מוזרים שעד כדי כך שבמשך כל התקופה הזו הוא לא ייראה אותו רעיון בכלל, מצבי הצבירה האלה יידרשו מאיתנו סבלנות, אור רוח, אנרגיה, פוקוס, וכוח רצון כדי לקום כל בוקר להופיע בפני הרעיון ולומר לו בריש גלי אני מוכן ללכת איתך את המסע הזה, ויהיי מה. ויהיו הרבה מהים שכאלה, מלא תסכולים וקושי, ורצונות מוצדקים לוותר.
אלוהימים קטנים:
אנחנו יוצרים, אתם קוראים את הטקסט כי אתם יוצרים וכי יחד בחרנו ליצור בעולם הזה שמבקש מאיתנו להעניק צליל וצבע, בתוך הכאוס הזה.
אנחנו אלוהימים קטנים, בוראימים, נמלים קטנטנות, של יצירתיות גדולה ומסתורית מאיתנו שמבטאת את עצמה דרכנו, בדרך מיוחדת תפורה למידותנו, ודרכנו היצירתיות הזו מתבוננת בעצמה.
להבין ששינוי גדול מתחיל בצעדים קטנים, זה להבין לעומק את התפיסה של החיים בעצם, שמאחורי כל דבר במרחב בעולם הזה שאנחנו חיים בו, קיימים אין ספור צעדים קטנים, חבלי לידה קטנטנים, מילימטרים בתוך תוהו אדיר, שהביאו את הדבר שאותו אתם חווים, הטלפון, המכונית, סדרת הטלויזיה, אפליקציה, ארוחה, מופע מחול, מכונת כביסה.
במהלך הדרך הרעיונות יעלמו ויקברו, הם לא באמת נקברים, הם עוברים טרנספורמציה, כל חלום הוא ייחודי ויש לו את הזמן שלו להופיע בעולם הממשות ולהתבטא, לפעמים הוא מחפש את היוצר שעליו הוא יירכב, ולפעמים זאת הסביבה שתאלץ לעבור שינוי כדי שהחלום יקרום עור וגידים, אתם תפתחו מערכות יחסים עם החלומות, אתם תאהבו אתם ותשנאו אותם בלילה אחר, הם ירימו אתכם לפסגות מרוממי רוח, וייגרמו לכם לסבל, זה אף פעם לא לינארי, וזה אף פעם לא הם, זה אנחנו וזה עוד יותר מעצבן, כי זה תופס אותנו במרווחים הצורמים של התסכול, ואם הייתי יכול לחזק אתכם בדרך שאתם עושים, כל דרך שאתם עושים, זה להחזיק בתפיסה הזו, בהבנה האדירה הזו של הכוח האבולציוני, ששינוי גדול מתחיל בצעדים קטנים, ועלינו להסכים לצעוד את הצעדים הקטנים ולחלום, כל חלום סופו להתגשם, תנו גם לרעיון הזה לחלחל בקרבכם.
לא זוכר איפה קראתי על מפיק מוזיקלי מפורסם וידוע, שם ביבשת של אמריקה, ובאים אליו מוזקאים מפורסמים תקועים, מוזיקאים שההשראה מגמגמת בתוכם, ויחד איתם הוא יולד להם את השיר, היה כתוב שם על דרך העבודה שלו, במפגש הראשון הם פורטים אקורד אחד, וזהו, במפגש שיבוא אח"כ עוד אקורד, לאט לאט, מילה מילה.
ייתגבר:
באחד הסרטונים ביוטיוב על ישיעיהו ליבובייץ, פילוסוף והוגה דעות, הוא שו]ך אור על הפתיחה של שולחן ערוך ששם כתוב "ייתגבר האדם כארי לקום כל בוקר ולעשות את מצוות הבורא" ולייבוביץ תהה על קנקנו מדוע כתוב ייתגבר, מדוע לא ישר להתחיל ב 'ייקום האדם כל בוקר..."
צודק.
והוא הבין.
כי זה קשה.
ולכן על האדם להתגבר כארי, לקום כל בוקר.
מהי מצוות הבורא שלנו? תהיה מצוות הבורא שלכם אשר תהיה? מה עלייכם לעשות כל בוקר? ועל מה עליכם להתגבר כדי לברוא את העולם שלנו.
לקום, ולצעוד צעד, ועוד צעד, עוד מילה, עוד כותרת,עוד תו, עוד קו מכחול.
ותתגברו בבקשה, תתגברו, כי העולם זקוק לכם, העולם מבקש את הצבע שלכם והיופי שלכם את קול השירה שלכםף את האפליקציה הבא את הרעיון החדש הזה שיפיח עוד אור, בלעדיכם, משעמם כאן.
אז תתגברו.
כארי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה